נפרדים מהפזמונאי חיים חפר: "המנגינה שנשארה מדור מקימי המדינה"

כשסטף ורטהיימר נדרש לספר על חברו הקרוב, הפזמונאי חיים חפר, שהלך לעולמו אמש, הוא גולש לביקורת המשותפת שהייתה לשני החברים ממלחמת העצמאות על המדינה כפי שהיא נראית כיום, כזו שמתמקדת בכסף ורווחים במקום בתרבות. ורטהיימר: "חיים חפר היה לא רק איש שעשה מוזיקה או סרטים, אלא שרצה לראות את המדינה מצליחה. צריך שיכתבו פה קצת פחות על כסף ויותר על מה שמייצרים בישראל. בשביל להיות מדינה נורמלית, צריך לעשות משהו, לא רק להיות עם של סוחרים, ובמובן זה - השירים שלו כמו המכונות בתחום התעשייה הם חלק מאבני המדינה".

חיים חפר נולד ב-1925 בשם חיים פיינר בעיירה מיסלביץ שבפולין. בהיותו בן 11 היגר לישראל ובגיל 18 התגייס לפלמ"ח, שם כתב את שיריו הראשונים. את השירים האלה לימד חפר את רעיו לנשק וכך הם התפרסמו.

במהלך מלחמת העצמאות היה חפר מייסדה ומפקדה של להקת "הצ'יזבטרון" וכתב את רוב פזמוניה. חלק מפזמונים אלה הפכו להיות מסמלי התקופה ועם קום המדינה חפר החל לכתוב ללהקות הצבאיות.

בשנות ה-60 ייסד חפר עם דן בן אמוץ את "מועדון החמאם", שסיפק במה לזמרים, בדרנים וסאטיריקנים והיה למוקד חברתי ותרבותי בולט. היה לו גם טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" והוא חיבר שירים למיטב זמרי ישראל, כמו יהורם גאון ואריק איינשטיין. בין השירים המוכרים - "הן אפשר", "רותי", "יצאנו אט", "דודו", "הנני כאן", "רוזה", "השר משה מונטיפיורי", "לא נפסיק לשיר", "הסלע האדום", "שיר השכונה", "אל תעברי לבד ילדה ברחוב", "(הנביא) יחזקאל", "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים".

ישראל "פוצ'ו" וויסלר, מספר הסיפורים המיתולוגי של התנועה, מזכיר את פעילות ההנצחה של חפר: "חיים הקים מפעל שההיסטוריה תדע להוקיר - עמותת 'אוהלי פלמ"ח', שנועדה להנציח את הפלמ"ח. במקרה הוא בחר בי להיות אחד מאנשיה. שם הוא יצר סרטים על חטיבת הראל ובהמשך על חטיבת יפתח. הונצחו שם כל אנשי הפלמ"ח, שרובם כבר אינם בין החיים.

"השירים של חפר ליוו אותנו בכל המלחמה ונתנו כוח. עם השירים היינו יוצאים לקרבות, אבל חשוב להגיד שהוא עצמו לא היה קוטל קנים ולחם בעצמו. חיים הבריח עולים מלבנון וגם היה לו תפקיד נוסף, מוכר פחות - לשמור על קשר עם אסירי הפלמ"ח. הוא היה מבקר אותם ומביא להם מה שצריך. נתנו לו להיכנס כי הוא היה קטן ונראה לא מסוכן".

"שמר על הפלמ"ח מביקורת"

לא כל חברי דור הפלמ"ח חיו בהרמוניה שכזו עם חפר - על הסמלים שייצג. הסופר יורם קניוק, כמו חפר, עסק הרבה בנושא ובתקופה, אבל באופן אחר. בעוד חפר קידש את החבורה הזו, שמניות רבות לה בהקמת המדינה, לקניוק הייתה גם ביקורת.

"הוא הפלמ"חניק האחרון", מכריז קניוק. "הוא רצה לשמור את הפלמ"ח מביקורת של אנשים כמוני, ביקורת על דברים שקרו. הייתה תקופה ארוכה שבה הפלמ"ח נשמע הרואי כשבמציאות בסך הכול היינו ילדים שלחמו. חפר היה הקול של הפלמ"ח כפי שדור הפלמ"ח רצה שיזכרו אותו. חיים נאבק על זה. כאב לו למשל הספר שלי 'תש"ח' והוא תקף אותו בכל מקום, ובצדק מבחינתו. היה לנו ויכוח על זה, אבל אני מעריץ אותו על גישתו.

"חפר כתב את השירים הכי ישראלים שיכולים להיות, כמו 'היו זמנים' ו'הן אפשר'. הם מלווים אותנו 60 שנה ואני אוהב את זה. הוא המנגינה שנשארה מדור מקימי המדינה. הכתיבה שלו הייתה עברית שורשית. הוא נתן ביטוי לזה בצורה חסרת תקדים. כי הוא לא כתב שירים שקוראים בבית ספר, אלא כאלה ששרים במלוא פה והם נשארו איתנו. השירים שלו יתנו מבט חשוב של חברת אנשים צעירים שהלכו להילחם והקימו מדינה".

"כתב מתוך ליבו"

אחד מכוכבי להקת הנח"ל בימי ראשית המדינה ובהמשך מגדולי שחקני הקולנוע הישראלים, חיים טופול, נזכר בחפר: "הייתי בלהקה וביקשנו ממנו לכתוב לנו. גייסנו אותו למילואים. הוא כתב שירים נפלאים, כמו 'אדוני השופט', 'כיתת סיירים', 'הוא לא ידע את שמה' ו'אם תרצי'".

רבים משיריו של חפר מייצגים באופן מובהק את התרבות הישראלית על גווניה השונים. טופול: "חיים היה יוצר מאוד רבגוני. הוא אמנם כתב לפי הזמנה גם ל'קזבלן' ו'סלאח שבתי', אבל את השירים ללהקות הצבאיות, שאחרי זה הוגדרו כציוניים, הוא כתב מתוך ליבו. הוא לא ידע שהם ציוניים. זה פשוט היה ההווי שלו ובשבילינו אלה אבני דרך בהיסטוריה שלנו.

"חשוב להגיד שהשירים של חיים היו חלק ממדורת השבט הרבה שנים לפני שהייתה טלוויזיה. החלק הארי של המסיבה אז לא היה האוכל אלא השירה בציבור. זה מה שהיינו עושים. ערב שלם יושבים ושרים. השירים היו מצרך חשוב מאוד. חיים היה מספק אנרגיה למדורה עם שיריו שהייתה נחוצה לא פחות מהענפים והפחם".

"העם היה רעב למילים"

חתן פרס ישראל לשירה, חיים גורי, גם הוא מדור הפלמ"ח, עבד גם מידי פעם עם חפר, למשל על הכנת הספר "משפחת הפלמ"ח". בראייה לאחור, על יצירתו ארוכת השנים של חפר, הוא נזכר בהומור שלו ובכמיהה לשיריו:

"הזמן היה כזה שהעם היה רעב למילים. מילים ביטאו חברים כמו על דודו שמת בנבי יושע ("הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?"). שם נהרגו 28 אנשים בניסיון לחלץ אחד את השני. אנשים הזדקקו לשירים - גם כקינה וגם להתעוררות".

ובדבר נוסף נזכר גורי - בתקווה שביטא חפר בשירים וטרם התקיימה:

"'הן אפשר', שביטא את הכמיהה לשלום של לוחמי תש"ח, זה שיר שמתבדה כל הזמן. אחרי מלחמת יום הכיפורים חפר כתב שיר, 'המלחמה האחרונה', ובו המילים: 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה'. הלוואי עלינו".