'אחי, יש לך קצת סמים להשאיל לי?'

הסערה סביב לאנס ארמסטרונג חזרה לאחרונה לכותרות בעקבות פרסום ספרו של טיילר המילטון, חברו של ארמסטרונג לקבוצת הרכיבה בסוף שנות התשעים. השניים רכבו יחד בקבוצת יו.אס פוסטל, במסגרתה זכה ארמסטרונג ב-6 מ-7 הזכיות שלו בטור (1999-2004). בספר The Secret Race, מגולל המילטון (ביחד עם כתב ה"ניו יורק טיימס" דניאל קויל) באופן מרתק את תעשיית הסמים במהלך הטור, השיטות להחבאת הסמים, וכיצד נטל הרוכב האגדי חלק מהותי מאוד בגיבוש האסטרטגיה של הקבוצה להשתמש בסמים (בעיקר באמצעות החומר EPO שמאפשר לספורטאים אירוביים להגדיל בניגוד לחוק את קצב ייצור כדוריות הדם האדומות).

פרסום הספר של המילטון הוא רק חלק ממסע גילויים של הרוכב האמריקני נגד ארמסטרונג. המילטון חשף כבר במאי 2011 במסגרת התוכנית 60fminutes את "פניו האמיתיות" של חברו לקבוצה בכל הקשור לשימוש בסמים במהלך הטור. למה הוא עשה את זה? יש שיגידו כי זו היתה הדרך של המילטון - רוכב מוערך בפני עצמו - להתנקם בארמסטרונג על כך שהפך ל"פועל" שלו לטובת הזכייה בטור; יש שיגידו (כולל המילטון עצמו) כי בלתי אפשרי היה לשמור כל כך הרבה שנים את הסוד עמוק בבטן.

***

"הייתי בבוסטון בשבועיים שקדמו לנסיעה שלי, עם אפס גישה ל'אדגר' (קיצור שמו של הסופר אדגר אלן פו, הכינוי שנתנו רוכבי הקבוצה לאריתרופויטין, EPO)", מתאר המילטון בספר את השתלשלות האירועים. "בשלב הזה של הקריירה, לא הייתי יכול לסכן את עצמי בהעברה של החומר דרך המכס, ולא היו לי מקורות לייצור ה-EPO. כתוצאה מכך, ערכי ההמטוקריט שלי היו נמוכים, והייתי חייב להרים אותם, בייחוד כשהיינו צריכים להתאמן חזק. כאשר כריסטין (אז אשתו של ארמסטרונג) יצרה מהדירה, פניתי ללאנס. 'היי, אחי, יש לך קצת 'פו' להשאיל לי?' לאנס הצביע על המקרר.

"פתחתי אותו, ושם - על הדלת - ליד קרטון חלב, היה קרטון של EPO, שהכיל בקבוקונים שניצבו במאונך. הופתעתי מזה שלאנס היה כל כך יהיר בעניין הזה. במקרים שבהם אני החזקתי EPO במקרר שלי בג'ירונה, הוצאתי את זה החוצה מהאריזה, הסתרתי את זה בתוך נייר אלומיניום, והחזרתי את זה מוחבא לחלק האחורי של המקרר. אבל לאנס היה רגוע לגבי זה. אני מניח שהוא ידע מה הוא עושה. לקחתי בקבוקון, ואמרתי לו תודה".

בספר מתאר המילטון איך יצאו כמה מהרוכבים למסעות של מאות קילומטרים באירופה כדי להשיג חומר. "אחרי הסיפור עם קבוצת פסטינה, לא קיבלנו יותר EPO מהצוות של הקבוצה במהלך מרוצים. במקום זה היינו צריכים לסחוב את זה בעצמינו. אני קיבלתי את זה במרפאה בוולנסיה. כמה מחבריי לקבוצה נהגו לבתי מרקחת בשווייץ, שם זה נמכר בדלפק... כעת הסיכון של הובלת החומר וחציית הגבול היה עלינו. לא אהבתי את זה, כי זה היה עוד משהו להתעסק איתו, עוד מטלה. אבל עשיתי את זה. ב-25 במאי נהגתי לוולנסיה ואספתי 20,000 יחידות - אספקה לחודשיים - עבור כ-2,000 דולר".

בהמשך מתוארת הטכניקה שבה השתמשה קבוצת יו.אס פוסטל כדי להעביר את ה-EPO לרוכבים - באמצעות בחור בשם פיליפ, ששימש בכלל כגנן של ארמסטרונג וביצע עבורו עבודות מזדמנות. "ישבנו במטבח של לאנס כשהוא פרס בפנינו את התוכנית: הוא ישלם לפיליפ כדי שהוא יעקוב אחרי הטור דה פראנס עם האופנוע שלו, ויישא תרמוס מלא EPO, ובנוסף יחזיק בטלפון סלולארי ששולם מראש. בכל פעם שנצטרך 'אדגר', פיליפ ידהר דרך התנועה של הטור ויבצע משלוח. ...מאותו רגע והלאה, פיליפ כבר לא היה פיליפ העוזר. לאנס, קווין ואני קראנו לו 'האופנוען' (Motoman)".

המילטון גם מתאר כי בעוד שארמסטרונג היה רגוע מאוד בקשר לתוכנית, הוא עצמו חשש מאוד. "בכל פעם שראיתי שוטר צרפתי, חשבתי על פיליפ, שמסתובב עכשיו עם ה-EPO והטלפון. מה יקרה אם יעצרו אותו? מה יקרה אם הוא יחליט למכור אותנו, לדבר עם המשטרה, עם העיתונות? הרעיון של ה'אופנוען' פתאום נראה לי הימור ענק, משוגע. כשנראיתי מוטרד, הוא (ארמסטרונג) הרגיע אותי: הכל יעבוד מצוין. זה לא יכול להיכשל. אנחנו הולכים לז...ן את כולם".

***

הספר גם מספק הצצה נדירה עד כמה רחוק היו מוכנים הספורטאים ללכת, ומתאר את השיטות הטכניות של ההזרקות. כך למשל: "מאחר שרצינו לשמור את ה-EPO מחוץ למלון, עשינו את ההזרקות בקרוון. זה עבד ככה: סיימנו את קטע הרכיבה, ונכנסנו לקרוון שלנו להתקלח, לשתות משהו ולהחליף בגדים. המזרקים כבר המתינו לנו, לפעמים תחבנו אותם בתוך הנעליים שלנו, או בתוך תיקי הרכיבה שלנו...

"לפעמים מישהו אחר היה נותן לנו את הזריקות, לפעמים היינו עושים את זה בעצמנו, מה שהיה יותר מהר. והיינו מהירים - זה לקח לכל היותר 30 שניות. לא היית צריך להיות מדויק: זרוע, בטן, כל מקום היה הולך. פיתחנו הרגל של להכניס את המזרקים המשומשים לתוך פחית קולה. המזרקים היו נתחבים פנימה - 'פלאנק', 'פלאנק' ,פלאנק' - היית יכול לשמוע את הקרקוש של המחטים בפחית. זו היה פחית הקולה הרדיואקטיבית, זו היתה הפחית שיכולה לגמור לנו את המרוץ, לגמור לנו את הקבוצה ואת הקריירה, אולי אפילו להוביל אותנו לכלא בצרפת. ברגע שהמזרקים היו בפנים, ריסקנו את זה, מעכנו את זה, כדי שזה ייראה כמו פחית שזורקים לאשפה. אחר כך נתחבה הפחית לשק, והאיש שהיה אחראי להעלים את זה היה הולך דרך ההמון - הקהל, העיתונאים, השופטים, אפילו המשטרה - שהקיפו את האוטובוס שלנו. כולם היו צופים בלאנס. אף אחד לא הבחין באיש האנונימי עם השק על הכתף, שהלך דרכם, ממש בלתי נראה".

***

שאלה אחת שנותרה פתוחה קשורה למניעים של המילטון לחשוף הכל. המילטון עצמו זכה במדליית הזהב האולימפית באתונה 2004, אבל חודשים מאוחר יותר נכשל בבדיקת סמים במהלך הוואלטה א'ספניה והושעה לשנתיים מפעילות. השבר הגדול הגיע ב-2009, כשנתפס שוב על שימוש בחומרים אסורים והושעה ל-8 שנים. רק אז החליט לפתוח את כל הקלפים נגד חברו לשעבר, הודה בעצמו בשימוש בחומרים אסורים ונאלץ לאבד את המדליה האולימפית מאתונה.

עם פרסום הספר לפני כשבועיים, אמר המילטון בראיון לסוכנות AP כי הספר מבחינתו היה הדרך היחידה להתנקות. "תמיד שמעתי את האמירה 'האמת תשחרר אותך לחופשי'. כשהייתי צעיר ומדי פעם שיקרתי, אז אמרתי את האמת והרגשתי יותר טוב. אבל הסיפור הזה ישב לי כמו משא של אלפי קילוגרמים על הכתפיים. כבר הייתי אחרי קריירת הרכיבה, כבר התחלתי את החיים שלי שאחרי הרכיבה. אבל הייתי אומלל".

כנשאל בראיון האם הוא מצטער על ההחלטה לפרסם גילויים שיפגעו בארמסטרונג, אמר: "עשיתי את מה שעשיתי עבור עצמי. הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות הוא לספר את האמת. לצערי, יש שמות אחרים שמעורבים בעניין. הוא (ארמסטרונג) היה השם הגדול ביותר שמעורב. אני לא באמת צריך לדאוג בקשר לזה. הוא בנאדם שמתאושש מהר. הוא יהיה בסדר. הוא חתיכת בחור קשוח".

למה בעצם נכתב הספר / הלבטים של המילטון, היוזמה של העיתונאי דניאל קויל

ב-2004 העמיס סופר ה"ניו יורק טיימס" דניאל קויל את משפחתו ועבר לג'ירונה שבספרד כדי לכתוב ספר על הניסיון של לאנס ארמסטרונג לזכות בפעם השישית ברציפות בטור דה פראנס. הוא שכר בסמוך למקום בו התגורר ארמסטרונג ביחד עם בת זוגו אז, הזמרת שריל קרואו. במהלך השהייה פגש קויל את חברו של ארמסטרונג לשעבר לקבוצת הרכיבה, טיילר המילטון, שהתחרה כעת במדי קבוצת CSC וגר בסמוך.

קויל מתאר את המילטון כאיש לבבי, פתוח, מקסים, מנומס, "מי שהודה לי שלוש פעמים אחרי שקניתי לו כוס קפה". כשהם דיברו על החיים, על בייסבול ומה שמסביב, המילטון - כך מתאר קויל - היה איש מדהים, פתוח ומצחיק. אבל בכל פעם שהנושא עבר לענייני רכיבה, קויל גילה שהמילטון נסגר, מתחיל לדבר בקלישאות והופך לאיש משעמם. כשהמילטון הציע לו ש'אולי יום אחד תכתוב ספר עליי כרוכב אופניים', קויל נפנף אותו בעדינות.

ב-2010 כשהחלו לדלוף עדויות על שימוש של חברי יו.אס פוסטל בסמים, קויל מצא את האי-מייל של המילטון וכתב לו ארבע שורות קצרות שעיקרן: 'אתה עדיין רוצה לכתוב את הספר?'. אחרי שהמילטון נתן הסכמה עקרונית, קויל העמיד שלושה תנאים: 1. לא יהיה שום נושא מחוץ לתחום; 2. המילטון ייתן לקויל גישה מלאה לכל התכתובות, תמונות, מסמכים ומקורות; 3. כל העובדות יהיו מגובות, ככל שניתן.

"המילטון הסכים ללא היסוס", כותב קויל בפתיח לספר. עוד באותו יום הוא ראיין את המילטון במשך 8 שעות - ראיון ראשון מבין 60 ראיונות שעשה עם המילטון עבור הספר.