ארוחות מהספרים: קבלו טעימה מספרי האוכל שיצאו השנה לקראת החג

"שולחן לחג" / עמיר אילן, אבי ביטון, איילת לטוביץ' ועומר מילר

ספר מושלם לדודה בשלושת הרגלים

מי שרוצה, או חייב, ספר קונבנציונלי לעצמו או לדודה ברוניה, ישבע נחת גדולה מ"שולחן לחג" - ספר מתכוני החגים (ראש השנה, פסח ושבועות אם לדייק) של השפים המוערכים עמיר אילן (לשעבר השף של מסעדות דיקסי והדסון) אבי ביטון (אדורה), עומר מילר (שולחן וחדר האוכל) ואיילת לטוביץ (ביתא קפה).

כל אחד מהשפים הצעירים והמוכרים הללו, לא רק מהמסעדות אלא גם מלא מעט תוכניות טלוויזיה, מביא לספר החג הזה שילוב של הקריירה המסעדנית שלו עם מתכונים מבית אימא - משלל כיוונים ועדות, החל בשורשים הפרסיים של לטוביץ', דרך המטבח הטורקי-מרוקאי של ביטון וכלה בשנות ההכשרה של אילן ומילר בניו יורק. התוצאה חגיגית, משובבת נפש, מלבבת ובעיקר הרבה יותר מסורתית ומוכרת יותר מארבעת הספרים שסקרתי קודם לכן. לטוב ולרע.

"שולחן לחג". עמיר אילן, אבי ביטון, איילת לטוביץ', עומר מילר. הוצאות רימונים וכתר. 128 שקל

"חדרוכל" / אסי חיים ועופר ורדי

שיעור מולדת: לא לקיבוצניקים בלבד

המתחרה המרכזי לספרו של נתן דונביץ' (משמאל), על תואר ספר האוכל הכי מקסים של הזמן האחרון, הוא דווקא כן ספר מתכונים. אני לא בטוח שאי פעם אבשל מתוכו משהו, בלי להעליב את חברי קיבוץ סעד, לא ממש הצלחתי להתגרות מממרח השוקולד תוצרת בית, או מפודינג האדים של כפר הנשיא, ואפילו החריף של גדעון מתל קציר או עוגת השמרים של בימקה מחצרים לא עשו לי את זה. אולי בכל זאת אנסה את הקציצות של לידיה ממעגן. בכל זאת, כבר יש להקת רוק מקומית על שמן.

ועדיין, חדרוכל - ספרם של אסי חיים שגם צילם להפליא ועופר ורדי שהוא גם בעליה של הוצאת ספרי האוכל הכי מרתקת במקומותינו כרגע - הוא קסם אמיתי. קסם בעיקר מהנוסטלגיה כמובן, אבל לא רק. איני קיבוצניק ולא בן קיבוצניק ובכל זאת לא נותרתי אדיש אל מול הסיפורים המצחיקים והמרגשים שאסף אסי חיים, ומול התמונות הפשוטות והישירות שבהן הנציח את גיבוריו האלמוניים עד לאותו רגע - המבשלות והמבשלים מקיבוצים מכל רחבי הארץ. קסם אמיתי.

חדרוכל. סיפורים/ מתכונים/ קיבוץ. אסי חיים ועופר ורדי. הוצאת Lunch Box. 128 שקל

"מקיוסק גזוז עד מסעדת שף" / נתן דונביץ'

תולדות האוכל של העיר הלבנה

במפתיע או שלא במפתיע, תלוי איך אתם מתייחסים לספרי אוכל, הספר המענג ביותר, לטעמי הפרטי לפחות, הוא ספרו החדש של העיתונאי הוותיק נתן דונביץ', 86, אדם רב-זכויות בתקשורת הישראלית.

מי שהיה, בין השאר, עורכו הראשון של מוסף הארץ ושימש כחבר מערכת בעיתון במשך יותר מ-50 שנה, מתגלה כאן לקוראים צעירים יותר או פחות (אני למשל הכרתי היטב את פועלו כמבקר מוזיקה קלאסית אך לא את חיבתו העזה לאוכל), כהיסטוריון חובב של תולדות האוכל בתל-אביב. מקיוסק גזוז ועד מסעדת שף הוא ספק אנציקלופדיה ספק יומן אוכל אישי של מי שראה במו עיניו לא מעט מבתי האוכל של העיר העברית הראשונה, וגם טעם במו פיו את מה שבישלו רבים מהם. כך תוכלו להיוודע לראשונה, או להיזכר, במלכי הפלאפל של תל-אביב, המיואש והמאושר מרחוב פינסקר, אבותיו הרוחניים של דלאל מוכר הפיצה מאבן גבירול שסובל עד היום כל לילה מעל מגשי הפיצה שלו. תוכלו ללמוד מתי נוסדה הסטיקייה הראשונה בתל-אביב (1954), באוהל במגרש ריק בדרום תל-אביב על ידי אישה בשם ויקטוריה שלימים העבירה את האוהל שלה למבנה קבע בדרך פתח תקווה, למקום שבו קמה אחר כך סטיקיית מי ומי. תתגעגעו בכל לב לקליפורניה של אייבי נתן, לגריל הרומני של חיים ווילי בנו, וגם כריסטיאן מאלהמברה ואדון גטלן מקסבה - מסעדות הפאר המהוללות של תל-אביב של פעם, אינם נפקדים כמובן, ואפילו אהרוני, חיים כהן, אייל שני, אורנה ואלה, וירון שלו מטוטו.

ואפשר להמשיך ולמנות שמות ומקומות לנצח מתוך הספר עב הכרס הזה (לא פחות מ-496 עמודים) אבל עדיף כמובן לרוץ לחנויות ולגלות שאפשר להזיל ריר גם בלי אף מתכון.

"מקיוסק גזוז ועד מסעדת שף - מאה שנות אוכל בתל-אביב". נתן דונביץ'. אחוזת בית. 128 שקל

"יש מקום בעיר התחתית - יומן אוכל חיפאי" / הילה אלפרט

מתכונים והזיות אלכוהול

הנוסטלגיה אינה נעדרת גם מספרה של הילה אלפרט. אחרי הכול, איך אפשר שלא להיות נוסטלגי בספר ששמו "יש מקום בעיר התחתית - יומן אוכל חיפאי", העוסק, כמו ששמו מרמז, בעיר התחתית של חיפה ובתי האוכל שלה.

הספר יוצא הדופן הזה מוכיח שאם רוצים אפשר הכול. מה שהתחיל כמעט בטעות - עיריית חיפה הזמינה מאלפרט מדריך צנוע לאוכל של העיר התחתית, הפך להיות אלבום אוכל מרתק שבו היא משלבת סיפורים והזיות אלכוהול אישיות עם מתכונים ממטבחה, לא כולם קשורים דווקא למקומות שאליהם היא מתייחסת. וכך מצליחה אלפרט להוכיח, אולי בלי להתכוון, שאם רוצים, אפשר הכול, כאמור. כל מי שאי פעם אכל קוסטיצה ושתה בירה ב"מעיין הבירה" (ומי שלא, שיעשה לעצמו טובה ויעלה על הרכבת הבאה לחיפה), שאב צ'ורבה ברעש ב"גלידה יונק", בהה ברכבת העוברת מולו מעל כוס גינס ב"סנדק", או ניגב חומוס אצל אבו מארון, ינגב דמעה של זיכרון ויעביר בלועו לשון מריירת של תיאבון, למקרא סיפוריהם של האנשים ושל אלפרט עצמה.

"יש מקום בעיר התחתית - יומן אוכל חיפאי". הילה אלפרט. הוצאת Lunch Box (שוב, אמרתי לכם שזו הוצאה נהדרת). 128 שקל

"משתה" / גיל ססובר

אוכל, אלכוהול והרבה סקס

גיל ססובר הוא מפיק סרטים, דייג חובב לעת מצוא ובעיקר, אם יורשה לי, בליין אגדי. כמי שמשתייך לחבורת "המנזר-בסטה" של האחים הרגיל ומעוז אלונים, ססובר יודע דבר אחד או שניים על אוכל, אלכוהול ומה שביניהם. מה שביניהם במקרה הנוכחי הוא סקס. הרבה סקס.

נדמה לי שאין מי שכתב ספר אוכל בישראל ב-40 השנים האחרונות, ולא רצה לשחזר, ולו גם חלקית, את סוד הקסם החמקמק של "ספר התענוגות" של עמוס קינן. אני מקווה שלא אפגע בססובר אם אנחש שגם בראשו חלף הספר המיתולוגי ההוא, אחד מספרי האוכל הטובים ביותר שנדפסו מעולם, כאן או בכל מקום אחר, לפחות לטעמי ואני מניח שאיני היחיד שחושב כך. לא בטוח שזה מצליח, אבל ססובר בחברה טובה, איש לא הצליח מעולם. לא כולם יתחברו לתיאורי המין הבוטים המשובצים בספרון הצנום הזה, אבל גם מי שייבהל - אני הנחתי את הספר על המדף הכי גבוה, הבן שלי לא מפספס אף ספר בישול ולא בטוח שהוא חייב להכיר את כל הפוזיציות המתוארות כאן כבר בגיל 11 וחצי - ירוויח מתכונים נהדרים, חושניים לא פחות מהזיונים המתוארים ביניהם. ססובר מתייחס לאוכל שלו כמו לנשים שלו, בחושניות, יצריות ובאהבה אינסופית וככה הוא גם מבשל אותו. שלל דגים ובעיקר פירות ים, טלאים וחלקי פנים מככבים במתכונים שלו ובציורים היפים של ליאורה זמלמן. משהו אחר.

"משתה". גיל ססובר. הוצאת כנרת. 98 שקל