החברים בפייסבוק יחכו

לא מזמן פורסמה ב"ניו-יורק טיימס" כתבה השואלת וגם עונה, למה כל כך קשה לרכוש חברים חדשים אחרי גיל 30. הכתבה נמתחת על אי אלו מאות מילים אבל את התשובה אפשר לתמצת במילה אחת: החיים. ככל שנוקפות השנים אין לנו משאבי הזמן והנפש הדרושים על מנת להשקיע באנשים חדשים, שאולי-אולי יהפכו לחברי אמת. מדובר באמת כואבת, ולא יעזרו כל אותם מאות ה-friends שלכם בפייסבוק שמאחלים מזל טוב בשורת הסטטוס, ושעושים לייק לתמונה שאליה תויגתם או לאיזו התחכמות שכתבתם. הכוונה היא לחברים "על אמת", כאלה שאולי שוכחים את יום ההולדת, אבל זוכרים את כל השאר.

נזכרתי בכתבה הזאת במהלך הצפייה בעיבוד המצוין של דפנה אנגל ל"משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו. נזכרתי בה כי ניסיתי למצוא סיבות רציונליות מדוע החבורה הזאת שעל הבמה - ארבעה חברי ילדות בתחילת שנות ה-30 שלהם, שלא נותר להם כמעט דבר במשותף - לא מתפרקת במפץ אל החלל. למה הם סופגים כל-כך הרבה חרא זה מזה וממשיכים להיות שם. האם זה כוחו של ריטואל? הפחד משינויים? החשש להישאר לבד בעולם? כנראה שגם וגם וגם, אבל לא רק; וזה גם המקום שבו המחזה שרקחה אנגל לספרו של נבו, מערבל את הבטן הרכה.

הוא גורם לצופה לחשוב על עצמו ועל גבולות החברויות שלו; מקום שבו חברות שעוצבה בחוויות משותפות בשנים המעצבות את האישיות, ושחושלה כמו פלדה, חסינה להרבה יותר חרא משנדמה. כמו משפחה.

בימוי בשל, משחק קצבי

המחזה מביא את סיפורם של ארבעה: עמיחי (יניב לוי), אופיר (ידידיה ויטל), יובל (נדב נייטס) ויואב המכונה צ'רצ'יל (חייקה מלכה). הוא מתחיל כשיובל נקלע לתאונת דרכים, ומשם חוזר ארבע שנים לאחור, אל היום שבו צפו יחדיו בגמר המונדיאל בין צרפת לברזיל וכתבו כל אחד משאלה, שעד גמר המונדיאל הבא ינסו להגשים. ארבע השנים הללו הפכו למטלטלות ביחסים של החברים, שתפסו כל אחד כיוון אחר בחיים. אופיר, מטאור בשמי עולם הפרסום, חווה התמוטטות עצבים ומוצא את עצמו מחדש בהודו עם מריה ההולנדית (קרן מרום). עמיחי, הגוד-גאי המיושב עם אשתו אילנה (הילה זיתון) חווה טרגדיה. ובראש ובראשונה, האירוע המחולל את העלילה ומערער את החברות הוא סיפור הבגידה של צ'רצ'יל ביובל, שבמסגרתה הראשון מתחתן עם אהובתו של השני, יערה (רויטל זלצמן), והשני נדרש לבחון את גבולות המחילה בתוך החברות.

אף החשש שהעיבוד הבימתי יהפוך דביק יתר על המידה, הבמאי גלעד קמחי, שמוביל את קבוצת צעירי בית ליסין, נמנה מלייצר שיאים דרמטיים מלאכותיים בכל הזדמנות. הוא בוחר אותם בקפידה, ומדגיש אותם בפסקול עכשווי, כמו ברגע מקסים שמגיע לצלילי "מלנכוליה" של חמי רודנר. מדובר בהחלטה בוגרת שמשדרת בשלות ובעיקר ביטחון באינטליגנציה של הצופה, שלא חייב קליימקס מזויף כל תמונה שלישית, כפי שהרגילה אותו הטלוויזיה. קמחי נהנה מחבורה מוכשרת של שחקנים צעירים, שמייצרים ברוח ההצגה, גם תחושת שותפות.

לסיכום, רבות מדובר על כך שצעירים נמנעים מלפקוד את אולמות התיאטרון. ההצגה הזו, עיבוד עשוי היטב לרב-מכר פופולרי שמדבר בשפת בני ה-20-30, שומט את הקרקע מעל התירוצים. החברים בפייסבוק יחכו.

"משאלה אחת ימינה" מאת דפנה אנגל, בימוי: גלעד קמחי, בית ליסין