כשנוחי דנקנר רכש את "מעריב", הוא בחר לצטט מפי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, שאמר: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". בטור מיוחד וחגיגי שפרסם בעיתון הוא דיבר על ציונות, כבוד האדם, דמוקרטיה, חופש ו"רגישות חברתית". אפילו א.ד גורדון והרצל גויסו באותו מאמר כדי לבסס את דמותו החדשה של "מעריב" תחת שרביטו של נסיך הקהילה העסקית באותם ימים.
שנה וחצי אחרי, המילים היפות של דנקנר נותרו באוויר. לא ערכים אנושיים ולא רגישות חברתית. האיש הזה, שכתב כי רכישת "מעריב" היא "אינה עוד עסקה" עבור קבוצת אי.די.בי, האיש שדיבר על "האנשים המצוינים של 'מעריב'", שלח בריונים בשכר שמנעו אתמול מהעיתונאים גישה לחלק מהמסדרונות שהיו עבורם לבית. אלה אותם הרי אדם עם כתובות קעקע ענקיות שהגיעו להפגנת העובדים ערב החג, אלא שהפעם לא הייתה כל הפגנה. רק אסיפת עובדים, שלישית במספר השבוע, בה נכח יועץ משפטי שענה על שאלות. הרבה שאלות יש לאנשים שעומדים ללכת הביתה. האנשים המצוינים של "מעריב", כלשונו של דנקנר, היו פתאום לפושעים. הם, ולא מי שלא שילם את שכרם כדין, הם ולא מי שנגס לעובדים בפנסיה ובכספי הפיצויים.
הפעם בהחלט אפשר לומר בוודאות כי מכירת "מעריב" לשלמה בן-צבי היא "אינה עוד עסקה". עד היום העסקאות סביב "מעריב" היו סטנדרטיות למדי: הרוכש קונה את "מעריב" על כל המשתמע, ולוקח על עצמו גם את החובות. אבל דנקנר, שהגיע כמושיע של "מעריב", הופך עכשיו לקברן שלו. בעסקה הזו הוא מוכר רק את "המותג". את הלוגו. את הכתובת בקרליבך ואת רשימת המנויים. איפה העובדים? הם לא חלק מהמותג. הם בסך-הכול כלים, כמו מכונות הדפוס שאפשר להחליף בדגם משופר או זול יותר. עדיף זול יותר.
פעם שאלו ב"מעריב" "איפה הבושה?". בתקופה האחרונה התחילו לשאול שם "איפה הכסף?". והנה, נוחי דנקנר הצליח לנטוע בעובדי "מעריב" את אותם ערכים שעליהם דיבר כל-כך יפה. השבוע הם כבר הפסיקו לשאול איפה הכסף. זה כבר פחות חשוב. למראה הבריונים ברחוב קרליבך ואל מול העסקה המפוקפקת עם בן-צבי, הם שוב שואלים איפה הבושה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
