פרויקט מיוחד: למה הישראלים מתעקשים על דירות גדולות?

מאמינים בצניעות? כשזה מגיע לנדל"ן, במיוחד בכל הנוגע למגורים, הישראלים מאבדים את הראש: הדירות עצומות, המשכנתאות בשמיים וכל אחד צריך חדר משלו בבית. פרויקט מיוחד של "גלובס נדל"ן" מביא בפניכם את סיפורם של כמה משפחות טיפוסיות שהכניסו אותנו למקום האינטימי ביותר - הבית שלהן. הכתבה המלאה - במוסף הנדל"ן של "גלובס".

 עיניים גדולות

 עיניים גדולות

רחל צירין: "לא צריכה יותר מזה"

 רחל צירין וילדיה / צילום: תמר מצפי

האדריכלית רחל צירין ושני ילדיה, איליי (5.5) ונגה (3.5), מתגוררים בדירת 32 מ"ר - ונוח להם. "כשסיימתי את לימודי הארכיטקטורה נפלה עלי מחשבה - מה הדירה הכי קטנה שאפשר לגור בה?", מספרת צירין. "אפשר גם לגור בעשרה מטרים, אפשר לגור באוהל, בקרוון, בסירה. אני עצמי גרתי קיץ שלם באוהל באוקספורד, אנגליה".

לפני עשור חיפשה צירין דירה קטנה שתיתן מענה לכל הצרכים שלה. "לא רציתי להפוך ספה למיטה ולהזיז קירות", היא אומרת. "רציתי חדר אמבטיה נוח, שלא אצטרך לטפס על השירותים כדי להגיע לאמבטיה. אז שרטטתי לעצמי דירה של 30 מ"ר".

היא נחתה ברחוב הירקון בתל אביב, בדיוק מול גן העצמאות, בבניין שנהנה מנוף לים. "בסך הכול, יש לי מלבן של שבעה מטרים על ארבעה מטרים, עם תוספת קטנה במטבח", מסבירה צירין. "יכולתי לקנות 50 מ"ר בגבעתיים, אבל בחרתי ב-32 מ"ר בתל אביב; בכל זאת - נוף לים. מאוד קשה למצוא דירה כזו, ואני לא צריכה יותר מזה.

"מבחינתי, לא צריך הרבה דברים. יש אנשים שלא היו יכולים להסתדר כך. אין לנו ארון בגדים ענק; מכונת הכביסה שלנו משולבת עם מייבש; הילדים מתקלחים בגיגיות על רצפת המקלחת".

הדירה נוחה מאוד לצירין כאמא. "אני יכולה לבשל ולראות אם הם ישנים או ערים, יכולתי לראות אם הם זחלו או טיפסו", היא אומרת. "אנחנו ישנים באותו חדר, בחורף מתכרבלים במיטה אחת. אם ארצה לישון בסלון, יהיה להם קשה".

- מה תעשי כשהילדים יגדלו?

"בעתיד אוכל לישון בסלון - הבית יתפתח עם הדרישות שלנו. אם לא, נעבור ונמצא משהו אחר. אני לא אחפש דירה של 100 מ"ר. אני לא צריכה 100 מ"ר, ואני רוצה לגור בעיר. יש המון שטחים מחוץ לבית - יש לנו פארק וים מול הבניין".

לקוחותיה של צירין מבקשים ממנה לתכנן עבורם חדר לתינוק עם מקום לכורסה. היא, לעומתם, לא קמה בלילה לילדים. "אם הם מרגישים לא טוב, אני פשוט מניחה עליהם יד. הנשימות של הילדים בלילה נעימות לי".

"אנשים בונים מפלצות. הם צריכים רק 3-4 חדרים, אבל תמיד קונים חדר אחד יותר"

 איתן ויעל זכריה וילדיהם / צילום: תמר מצפי

"הגיע הזמן להסתפקות, אבל לא הסתפקות במועט, אלא הסתפקות בשפע וברווחה. אנחנו יכולים לשנות את ההרגלים בצורה שלא תהפוך אותנו לדלים ומצומצמים, אבל תתאים בהדרגה את ההוצאות למה שאנחנו באמת זקוקים לו", כך כתב איתן זכריה, מנכ"ל חברת My Control שמדריכה ומלווה משפחות בניהול כלכלתן, במאמר שכותרתו "הסתפקות בעולם של שפע".

זכריה מייעץ למשפחות שהוא מלווה לעבור לדירה קטנה יותר - אבל רק כמוצא אחרון בתהליך הניהול הפיננסי. "אנחנו ממצים הרבה אופציות לפני כן, אבל קורה שממליצים לעבור לדירה קטנה יותר ולשים כמה ילדים בחדר. מדוע בונים וקונים כאן בתים גדולים ממה שצריך?", קובל זכריה. "לאנשים יש המון מטרים לא מנוצלים. אנשים בונים מפלצות. הם צריכים רק 3-4 חדרים, אבל תמיד קונים חדר אחד יותר. כל חדר זה עוד 300-400 אלף שקל, זה משפיע על המשכנתא".

בחייו האישיים, זכריה מאמין לא רק בתיאוריית ההסתפקות (Frugality), שגורסת שעלינו לצמצם צריכת מוצרים, הוא גם מחבב את עקרון הרצף, שמעודד קרבה פיזית בין הורים לילדים, ובין אחים. זכריה, אשתו יעל, וילדיהם ארז (14), אורן (13) ואילן (10) - המתגוררים בבית בשטח בנוי של 120 מ"ר במכבים - החליטו ליצור חדר משותף, ששימש בתחילה את ארז ואורן כתינוקות, וכיום משמש את ארז ואילן.

"אני גדלתי ברמתיים, ואז לגור ביחד כמה אחים בחדר היה מקובל יותר", מספר זכריה. "אצלנו בבית, מתוך בחירה יש חדר אחד לשני ילדים - לא חסרים לנו חדרים בבית. אני שברתי את הקיר בעצמי כדי שיהיה חדר אחד, אמנם בגודל של חדר וחצי, לשני ילדים".

לדבריו, תחושת הקרבה הפיזית חשובה לילדים. "הילדים נרדמים ביחד. הם צריכים להיות ביחד באותה מיטה לא רק באותו חדר", קובע זכריה, "כי זה נותן תחושה של ביטחון ומגע, הבל פה, כל הדברים המופלאים האלה שיש בזמן שעוד אוהבים את האח או את בן הזוג. אין דבר נפלא יותר משמיכה משותפת, מילים אחרונות לפני שנרדמים.

"אני מחריג את ההמלצה הזאת לגבי ילדים עם בעיות של אי שקט - זה לא מתאים. אבל זוג עם הכנסה של 25 אלף שקל, כל עוד הילדים מתחת לגיל 14, ששניים יגורו יחד. בכל מקרה, בעולם של בחירה מפסיקים לגור יחד בגיל 13-14".

למשפחות שמלווה זכריה כיועץ - "משקי בית שמשתכרים 30 אלף שקל לחודש ומנהלים חיים גירעוניים", לדבריו - הוא ממליץ לעתים לצמצם את שטח המחיה, ולא רק למטרות חיסכון. "לעבור לבית קטן יותר זה מתנה לילדים", הוא אומר. "הנה קריאה לפעולה: שימי שני ילדים בחדר אחד, ותראי מה יקרה. תראי איך הם במקום להיות במחשב כל אחד לעצמו, במקום כל ה'קוטריי', הטלוויזיה, הפייסבוק - הם ביחד".

ולא רק שהם עסוקים בפעילויות משותפות, מתארחים אצלם חברים אמיתיים, לא חברי פייסבוק. "להיכן נעלמו כל החברים בעידן שלנו? כיום לילדים שלי יש חברים משותפים. בחופש הגדול יש 3-5 ילדים בחדר המשותף שלהם בכל רגע נתון".

"גם כשעברנו לבית גדול לא עלה בדעתי להפריד את הילדים לחדרים נפרדים"

 נעמה קינן-לוי עם שלושת הילדים / צילום: עינת לברון

אין להם טלוויזיה בכבלים, למסעדות ולנופש הם לא יוצאים, נעליים לילדים הם קונים רק במבצעי "קנה זוג, קבל את הזוג השני בחינם", ומאז ירח הדבש שלהם לא היו בחו"ל.

נעמה וחן לוי לא מנופפים בכך שהם מסתפקים במועט; זו דרך חיים עבורם. עם שלושה ילדים שהגדולה בהם היא רק בת 4.5, המשפחה אך לפני חודשיים עברה מדירה ישנה בת 2.5 חדרים - סלון, חצי חדר, ועוד חדר שינה שכולו מיטה - לבית בשכונת הדר יוסף בתל אביב. "כילדים, תמיד קפצנו על המיטה בחדר ההורים בשבת בבוקר, ולא אכפת היה לי מה יהיה בחדר השינה שלי, העיקר שתהיה מיטה ענקית", אומרת נעמה קינן-לוי, שחקנית בתאטרון הילדים "מיקו הפקות" שבבעלותה, ומורה לריקודי בטן.

ילדיה מעולם לא ישנו לבד. "גם עכשיו, כשעברנו לבית גדול יותר באותה שכונה, לא עלה בדעתי להפריד את הילדים לחדרים נפרדים. שני הגדולים חולקים חדר, והתינוק ישן איתנו", מספרת קינן-לוי. "מה בסך הכל צריך ילד? חום, אהבה, קרבה, ובעיקר את ההורים. אם יש לו גם אחים, אז וואלה, בינגו, מה צריך יותר מזה? בחדר משותף הוא בונה סביב הקשר עם האחים את עצמו גם כאינדיבידואל וגם כיצור חברתי. זו דרך מאוד הגיונית לבנות את הילד בעולם הזה".

מאז שעברה המשפחה לבית גדול יותר, הילדים במשפחת לוי - ליאח (4.5), אביהוא (3), וחסד (7 חודשים) - מבלים הרבה יותר זמן בבית. "על הדירה הקטנה שילמנו שכר דירה של 3,800 שקל לחודש, ועכשיו אנחנו משלמים 6,200 שקל לחודש, אז הייתי צריכה להוציא את הגדולים מהצהרונים", אומרת קינן-לוי. "אין לנו עזרה מאף אחד, מאד קשה לנו - אנחנו שני אנשים, שכיר ועצמאית, שמרוויחים יפה מאוד, אבל לא גומרים את החודש. מאז ירח הדבש שלנו לא היינו בחו"ל, אנחנו לא יוצאים לחופשות. אני כבר לא מזמינה סושי כמו שהייתי עושה כרווקה - אולי ביום הנישואין שלנו נצא למסעדה".

עד לאחרונה לא היתה לבני הזוג לוי - שגדלו שניהם במשפחות עם חמישה ילדים ובתיכון למדו בפנימיות - מכונית (עכשיו יש לנו מכונית "מעפנה", מודה קינן-לוי). "זו לא בושה לנסוע באוטובוס, זו בושה לא לעבוד או לגנוב. הייתי נוסעת הרבה באוטובוס עם שקיות המצרכים שקניתי ב'רמי לוי', עם ליאח כשהיתה קטנה, ובהריון".

היא לא מתלוננת, להיפך. קינן-לוי האופטימיסטית מסתכלת על הצד החיובי שבחיסכון. "פעם, אחרי יום קשה, הייתי מתיישבת מול הטלוויזיה ובוהה כמו מטומטמת", היא מספרת. "עכשיו, אין לנו כבלים ואנחנו חוסכים 250 שקל בחודש. בערבים אנחנו יושבים ומדברים אחת עם השני, יושבים ומשוחחים. היית מאמינה?".

ללא טלוויזיה ("יש לנו רק כמה DVD לילדים"), גם הילדים נהנים מקרבה ומזמן איכות ביחד. "לפני השינה הם עושים 'מחנה' עם שמיכות ובובות, זורקים כריות", מספרת קינן-לוי. "אין דבר כזה שהם ילכו לישון לחוד, רק אם אחד נרדם מרוב עייפות".

להערכתה, התינוק חסד יצטרף לחדרם של אחיו הגדולים בקרוב, ומי יודע, אולי המשפחה עוד תתרחב. נראה כי קינן-לוי, אחות שכולה, מהרהרת בכך בתקופת החגים במיוחד. בראש השנה, כבכל שנה, התקיימה אזכרה לזכרו של אחיה, סמ"ר אביהוא קינן, שנהרג בפעילות מבצעית לפני תשע שנים. הוא היה האח האמצעי במשפחה - עם שתי אחיות גדולות ושתי אחיות קטנות - וכל ילדיה של קינן-לוי קרואים על שמו: "ליאח, אביהוא, וכן, גם חסד", היא אומרת. "הלוואי שיהיו לי חמישה ילדים, זה יהיה ממש חלום".