צבי יחזקאלי: "אני מדבר עם אלוהים כל יום"

בתקופה האחרונה גרים צבי יחזקאלי, 42, אשתו מיטל ושני ילדיהם, בני 3 ושנה ו-3 חודשים, במושב גפן שבעמק האלה, ומנסים, לדבריו, להגשים את החלום הישראלי השורשי: להקים משק גדול, "לראות אם החלום של האדמה הוא בר-הגשמה".

בינתיים, מדווח יחזקאלי, המציאות קשה יותר מהחלום. אבל מצד שני, הוא ממהר לחזור לקו האופטימי, החיובי, הקצת ברסלבי של השיחה שלנו, ומצטט: "כדי להגשים את החלום, אתה חייב לעשות דבר יסודי ראשון - אתה חייב להתעורר".

הקטע של ההתעוררות חזק אצל יחזקאלי: את הסדרה החדשה שלו, "אללה אסלאם", הוא מתאר כהצבת מראה מציאותית בפני אנשים שנאחזים באשליית "הביחד העולמי", את חייו החילוניים הוא מתאר כ"חיפוש רוחני סקרני תמידי", וברקע כמובן החזרה בתשובה, לפני 4 שנים.

"לא היו שאלות קיומיות שהציקו לי, אהבתי את החיים, אבל תמיד התעניינתי בתורות מזרחיות, באסלאם כמובן - שהעמקתי בו ברמה שנחשפים בטלוויזיה רק לקצה שלה, עשיתי מסעות בעולם, אבל מגיע שלב בחיים שאתה חייב לשאול איך אתה רוצה שהחיים שלך ייראו בעתיד, והגעתי למסקנה שאין מה לעשות - אדם שיש לו אמונה הוא אדם חזק יותר; אם אין לך אמונה זה מגביל אותך, בחלומות שלך, בכוח שלך. בכל שיחה עם מבוקש מוסלמי היו אומרים לי - 'אם אתה לא מאמין, אתה שווה פחות'".

את התהליך הזה עבר יחזקאלי, לדבריו, לאורך האינתיפאדה השנייה. הוא מספר על מחסום ברמאללה שהגיע אליו, ועליו שלט "עצור, כבה אור חיצוני, הדלק אור פנימי והזדהה". "תראה איזה יופי", הוא אומר, "תעצרו, כבו לרגע את החיצוניות, הדליקו את הפנימיות, תמצאו זהות. ככה תוכלו לעבור את המחסום". אבל, הוא מבהיר, "זה לא היה 'מצאתי את האור ויאללה למאה שערים'. אלה היו הרבה שנים של בדיקה וטיולים ושיחות ותובנות. הבנתי שאם אתה יהודי במקום הזה, אתה מסודר. ויהיה קשה מאוד לחיות במקום הזה בעוד כמה שנים בלי אמונה. למה לחיות במקום קשה כל כך, אכזרי, אם אתה לא מאמין? ליהודי מאמין יש משענת של 4,000 שנה, שרשרת, הוא מקבל את כל הכוח שהיה כאן קודם".

לא מחכה ליום כיפור

יחזקאלי נאחז במיוחד בתקופת החגים הנוכחית. "אתה יודע", הוא אומר, "כשהייתי חילוני התעקשתי לא לסמן לעצמי כלום, לא לחגוג שום חג. ורק כשאתה בתוך היהדות אתה מבין את המשמעות של המילה הזו, 'חג'. כשמה כן היא, זה מתעגל, חוזר לעצמו. אלול זה חיפוש פנימה. מעבר לאקט החיצוני הברור, יש אקט פנימי כביר. כמו השבת: מבחוץ אתה בטוח שזו מגבלה נוראית. אי אפשר לראות טלוויזיה וזה, אבל המגבלות חושפות את האור. זה הדבר הכי עצום לנפש שלך. לאלול יש משמעות עצומה, לעצור ולהרהר. בחיים החילוניים אין עצירות".

וכמובן, חלק מרכזי מהחודש הזה הוא הסליחה. גם כאן, כמו בעוד מקומות בשיחה שלנו, לפחות על פני השטח, יחזקאלי מקפיד להציג את עצמו כמי שטוען בעיקר נגד עצמו ולא בא בטענות לאחרים. הסליחה בין אדם לחברו היא חלק קטן מהסליחה, לפי מה שעולה מדבריו. "אני משתדל לבקש סליחה, אם צריך, תוך כדי השנה. לא לחכות ליום כיפור, אסור לייבש".

- ממי אתה צריך לבקש סליחה השנה?

"אני לא חושב עכשיו על שם ספציפי, אבל אם תחפש אנשים שאני צריך לבקש מהם סליחה' בטח תמצא הרבה".

גם הסליחה לאחרים מקבלת אצלו פרשנות צדדית: "לסלוח זה תהליך של בחינה, עמידה מול המעשה. לא רק מול אחרים - רוב הדברים זה מול עצמנו". ובהתאם לתפיסה הזו, מי שיחזקאלי רוצה לבקש ממנו סליחה יותר מכל זה הוא עצמו. "הנשמה שבתוכנו טהורה, ואנחנו רק פוגעים בה, בילד הפנימי, בטוב, במתיקות שלנו. בכל אחד יש ילד שלא קיבל מספיק אהבה, ופשוט נכנס אל החיים במערכת של רצויים וזרימה. חשוב רגע לעצור, להגיד לילד הזה 'סליחה, שלא התייחסתי אליך, שרצתי מהר מדי בחיים'".

גם שאלת האלוהים מתגלגלת לתפקיד האדם: "אני מדבר איתו כל יום, וזו הסליחה הכי שורשית, כי היא נוגעת לעצם הקיום, זה שיצר פה את הכול. לאדם המודרני יש פספוסים מהמטרה המקורית שהוא נועד למלא. אומרים 'תן דעתך שלא תקלקל'. ואנחנו מקלקלים. רק לראות חדשות מקלקל, לא לראות את העולם כמו שאלוהים רצה שתראה אותו".

- אז איך האמונה הזו מסתדרת עם המקצוע הפסימי שלך? אתה מי שמראה את הדברים האלה.

"זה באמת מאוד קשה. את המקצוע לא בחרתי בחיים דתיים, ואיכשהו נשארתי בזה. אבל זה האתגר - להישאר באופטימי. שמע, אם קיבלתי את האור, אני אשב במערה בהודו ואשמור את זה לעצמי? למה לא לעזור לכולם? אני סיפור ישראלי קלאסי. צבא ושב"כ, עיתונות ואקדמיה, רוכב אופנועים, אוהב את ארץ ישראל. אם לי היה חסר, בטח יש עוד הרבה שחסר להם. אני מצאתי את אבא שבשמיים - למה לא לחלוק עם כולם?".

- אז אתה שואף להשתמש בפלטפורמה התקשורתית שלך למסרים רוחניים בעתיד? לא רק לסיקור חדשות?

"לא רק שואף, עושה. ביחד עם חבר שלי, גידי דבוש, מוזיקאי מחונן ומטפל, אני עושה את 'ציפורי לילה'. גידי עושה סדנאות 'שקוף', שאני מתרגל כבר 3 שנים, שבעצם מלמדות איך המציאות משקפת לך את הבעיות שלך. ובתוכנית אנחנו הולכים לכל מרחבי הנפש.

"אחרי ה'כתב לענייני ערבים' שמדבר על דברים קשים, אני מוצא בסוף זמן לחלוק עם כולם שאני קטן, וקצת פחדן, וקצת פראייר, ולהגיד זה לפתוח לכולם את ההבנה שלהיות חלש זה לא נורא. זה רק קשה להודות. גידי גם הוציא אלבום, 'הכול ברצון', והגיע לפני שבועיים ללונדון וקירשנבאום לשיר, ואני נדחפתי להופעה, לא בעמדת הפרשן אלא ישבתי לידו ועזרתי לו להסביר על מה השיר ומה המסר. יש לי מה לתרום גם בתקשורת וגם ברוחני. זו הישראליות החדשה - גם עושה וגם מאמצת את היהדות".

- איך אתה מרגיש עם זרמים ביהדות שנחשבים דווקא כ"לא תורמים", שלא רוצים לעבוד, לתת מעבר לרוחני?

"בחיים אמוניים, כמו כל דבר, הפנים שונה מהחוץ. אני יכול להבין את מי שלומד תורה ומרגיש שהוא מתקן את העולם ואת הכוח של עם ישראל, ואני גם מבין את החילונים שדורשים שכולם ילכו לצבא. הנקודה היא האמת: מי שרוצה ללמוד, שילמד באמת. מי שעושה צבא, שיעשה צבא באמת. אם אתה חרטטן, זה לא משנה אם חרטטן בצבא או בישיבה. אני באמת עשיתי צבא, באמת הלכתי ללמוד תורה. עד הסוף. ויש הרבה בעלי תשובה שבתרגילים הציציות מתבדרות להם ברוח.

"אני גר ליד קריה חרדית, ואתה רואה חסידי גור על מדים בטרמפיאדה. מתחת לפני השטח התהליכים מורכבים יותר. אי-אפשר להגיד 'החרדים נגד צה"ל, החרדים בעד צה"ל'. הלוואי שזה היה ככה פשוט, התמונה תמיד יותר מורכבת.

"כל אדם, עם כיפה על הראש או עם ראש חשוף, מתחת יש עולם. צריך לשבת איתו ולדבר. אדם צריך להיות בעל רצון לעשות טוב בעולם. אם הטוב זה להילחם או ללמוד, צריך לראות איך המערכות משתלבות".

*** הראיון המלא - במגזין MANTALK של "גלובס".