ביום הדין של השנה, בין "כל נדרי" ל"ונתנה תוקף" ו"תפילת נעילה", מגיע תורה של "הברכה על הפרנסה". בתוך כל האווירה הרוחנית הזו של יום כיפור, שעושה הפסקה מהחיים ותענוגותיהם, מתרחש בברכה הזו בחלק מבתי הכנסת מחזה חומרי משהו - מכירה פומבית יוקרתית במיוחד של בקשה להצלחה כלכלית.
בעז נכטשטרן, מייסד האתר "כיפה", שעוסק במגוון נושאי יהדות, אומר כי "זה דבר מקובל הרבה יותר בבתי כנסת ספרדיים, אבל גם כאשכנזי יצא לי להיות פעם באקט כזה. בבתי הכנסת הכי פשוטים זה יכול להסתכם רק ב-100 שקל, אבל בבית כנסת ממוצע מחיר אמירת התפילה עשוי להגיע גם לעשרות אלפי שקלים".
אפשר להתייחס בציניות ל"מסחרה" שכזו על תחום שאמור להיות כה רחוק מעיסוקים חומריים. יש שיתקוממו לנוכח המופע הזה. אבל חייבים להודות שמצבם המיוחד של בתי הכנסת בהסתכלות של אחזקתם הכלכלית, מחייב להגיע לפתרונות מעין אלו.
במדינה כמו ישראל, בה 51% מהאוכלוסיה מגדירים עצמם כמסורתיים-דתיים-חרדים, היינו מצפים שממון לבניית ושימור בתי כנסת יימצא במסגרת התקציב הלאומי. אלא שהנחה זו רחוקה מהמציאות.
ברוב המקרים, בתי כנסת מוקמים ומוחזקים בידי עמותות פרטיות - פרי יוזמה של איש או קבוצה להקמת בית תפילה. הקרקע מגיעה מאותו גורם או מהרשות המקומית, והתקציב לבנייה - בעיקר מתרומות, כאשר גם המשרד לשירותי דת שולח יד לכיס. למשרד דווקא יש תקציב, אבל לרוב לא למטרה זו.
לדברי אלי בן הרוש, עורך ומו"ל של מגזין בתי הכנסת "מקדש מעט", "המשרד לשירותי דת מתקצב את הרשות המקומית ואליה הוא יכול לפנות, אבל לרוב התשובה לבקשה לתקציב תהיה שלילית, כי מבני דת בתפיסה המשרדית הם מקוואות ובתי עלמין".
- למה לא גם בתי כנסת?
"כי המשרד יודע שיהודים תמיד יתפללו ואם לא יהיה כסף, הם יתאגדו ויקנו. בבתי עלמין הנפטרים לא יתאגדו כדי לקנות משהו".
עצם ההקמה של בית כנסת אינה קשה מבחינה בירוקרטית. לדברי בן הרוש, "אני ואתה יכולים להקים בית כנסת בחצר שלנו ואף אחד לא יעצור בעדנו. אבל אם צריך את עזרת העיריה או לקבל ממנה מקום, עליך להראות לה כיצד אתה מבודל מבתי כנסת אחרים בשכונה. את בתי הכנסת מקימות עמותות פרטיות או התאגדויות פרטיות שאינן עמותות. מי שרוצה להתנהל בצורה מסודרת ולאסוף תרומות וגם לבקש הקצאת שטח מהעירייה, צריך עמותה".
דרוש גבאי
בתי הכנסת זקוקים למימון לא רק להקמת המקום אלא גם לתחזוקה השוטפת. בישראל אין רישום לבתי כנסת, ולבתי כנסת אין סיבה לעשות זאת, כי ממילא קטן הסיכוי לתקצוב שיבוא כתוצאה מכך. לפי הערכות, קרוב ל-20 אלף בתי כנסת פועלים בישראל. בית כנסת נדרש להוצאה שבועית ממוצעת של 500 שקל על ניקיון, חשמל, בעל תפילה, קורא בתורה, בלאי לציוד ועוד. כלומר, בתי הכנסת בישראל מגלגלים עלויות תחזוקה בהיקף שנתי כוללת של כחצי מיליארד שקל.
ומעל לכל אלה, צריך גם אחראי. נכטשטרן אומר כי, "יש בתי כנסת יותר מסודרים שבהם יש שמש לבית הכנסת והוא מקבל על זה שכר של מאות שקלים בחודש, ולדעתי אין בזה הבדל בין אשכנזים וספרדים. בתי הכנסת באופן כמעט גורף מתקשים למצוא גבאים, כי יש בתפקיד זה הרבה אחריות וגם התעסקות ב'מי רוצה לשבת ליד מי ומי לא רוצה לשבת ליד מי', להביא כסף מהעירייה, לדאוג להתקין מזגן ועוד. בבתי כנסת בולטים כמו 'החורבה' בירושלים יש בזה גם יוקרה, אבל בבית כנסת שכונתי זו התנדבות ועול. בכל שנה, כשבוחרים את הוועד, צריך לשכנע אנשים להתמודד על התפקיד".
אז כיצד מממנים את העלויות השוטפות הללו? לדברי הרב דוד סתיו, יו"ר עמותת "צהר" לגישור בין דתיים לחילוניים, "יש 2 דרכים לעשות זאת. האחת היא זו שמקובלת בקהילות אשכנז - מכירת מקומות. כך מונעים את הצורך בגבייה של מסי חבר כל הזמן ומכירת עליות וכיבודים. זו הדרך הקלאסית. כך יודעים שהקופה מולאה עד השנה הבאה.
"הדרך השנייה, שמקובלת יותר אצל ספרדים, היא שפחות מוכרים מקומות, וההכנסה בנויה על כיבוד - כמו עלייה שמשלמים עבורה ואז יש מכירות פומביות בראש השנה, יום כיפור ולא פעם גם בשבתות".
לדבריו, "יש יתרונות וחסרונות בכל שיטה. מכירת עליות יוצרת לעתים זילות לתפילה ולשבת ומצב של הבדלי מעמדות - שהעשירים מקבלים יותר מהעניים, ויותר חמור, יש מקרים שאנשים אין ידם משגת, בכל זאת קונים, אבל אז לא נשאר להם כסף לדברים בסיסיים. ועדיין, היתרון בשיטה הוא שיש מס ערך מוסף - עליות וכיבודים, אבל את הבייסיק כולם מקבלים במחיר נמוך".
נכטשטרן מסביר כי "גם אצל אשכנזים, מי שעולה לתורה בראש השנה, יצפו ממנו לתרום יותר כסף, כי המעמד יותר מכובד. כל השנה תורמים לבתי כנסת. אני מניח שהכנסה שבועית היא מח"י שקלים כפול 8 (7 עליות ומפטיר) בבית כנסת קטן ובבית כנסת גדול גם 50 ו-100 שקל לעלייה. הממוצע הוא בערך 50 שקל".
- אז מה עדיף?
הרב סתיו: "אני אישית מעדיף את המס הקבוע ולא את מכירת העליות, אבל כאלה שמבינים בביזנס אומרים שמכירות מניבות רווח גבוה יותר".
עצם הרעיון של מכירת מושבים מעלה סוגיה בעייתית - האם מי שידו אינה משגת, לא יוכל להתפלל? לדברי בן הרוש: "זה מאוד תלוי אם הבית הכנסת מאוכלס עד אפס מקום או לא. אם כן, אז פחות יבואו לקראת מתפללים כאלה, אבל אם מחפשים מתפללים המצב אחר. זה פונקציה של היצע וביקוש".
לעומתו, נכטשטרן מציג תמונת מצב חברתית יותר: "בדרך-כלל העמותות מפעילות את בתי הכנסת באופן וולנטרי. קשה לי להאמין שיזרקו מישהו שאין לו".
שם על כל מאוורר
יש דרכים נוספות מבחינת בית כנסת להשיג מימון. האחת, היא אירוח אירועים. אמנם, בית כנסת לא יכול למסחר עצמו, שהרי הוא מוגדר בחוק כמבנה ציבור דרגה ב', אותו אסור להשכיר לאירועים, אבל המגבלה אינה מוחלטת.
לדברי נכטשטרן, "אמנם אירוע עסקי או חתונה לא יעשו שם, אבל אם מישהו מהקהילה עושה למשל שבע ברכות או ברית, בהרבה בתי כנסת הוא יעשה במסגרת זו אירוע לדודים ודודות, ויבקשו ממנו תוספת על השכרת האולם והניקיון. גם משפחות חילוניות עושות אירועים כאלה בבית כנסת ויש לכך תעריף קבוע - מ-400 שקל עד 700 שקל".
דרך נוספת, מוכרת ובולטת במיוחד, היא של תרומות. לדברי נכטשטרן, "לרוב התרומות מגיעות בעת ההקמה של בית הכנסת. תורם ירצה משהו - שיקראו על שמו, או לתרום משהו פיזי שיהיה רשום עליו. אבל יש גם גבול כמה שלטים אפשר לשים. בבתי כנסת ישנים תראה על כל מנורה מי תרם אותה ומי תרם את המאוורר".
הנוצרים למען האתיופים
ממש כמו בבית כנסת, גם בענייני תרומות, יש את הדגים הקטנים ויש את הכרישים - אלו שמעורבים בעשרות פרויקטים. סוגיה זו מזמנת את הסיפור על פעילותה של "הקרן לידידות" לטובת הקהילה האתיופית, שלחבריה פחות אפשרויות כלכליות לקיים בית כנסת.
מדובר בעסק גדול ממדים. הקרן, שפועלת מזה 12 שנה, מגייסת מדי שנה כ-120 מיליון דולר בארה"ב, אירופה, קנדה ומקומות נוספים ובראשה עומד הרב יחיאל אקשטיין. התרומות של הקרן, שסייעו בעשור שחלף להקמתם ופעילותם של 22 בתי כנסת ומרכזים רוחניים לעדה, מסתכמות במיליוני דולרים.
לדברי אקשטיין, "כבר 12 שנה אנו דואגים לנושא של עליה ובייחוד זו האתיופית. בערך 10-12 מיליון דולר בכל שנה אנו נותנים לסוכנות היהודית כדי לסייע להעלאתם וגם להחזקתם באתיופיה ורוסיה. אנו דואגים גם לקליטתם, דרך הכשרה מקצועית, עזרה לילדים בסיכון, בתי יתומים, מתן אוכל וטיפול בקשישים. אחד הדברים שאנו תורמים להם, זה בניה ושיפוץ של בתי כנסת ומרכזים רוחניים. מאז 2001 נתנו לזה בערך 20 מיליון שקל, כדי שיהיה להם מקום להתכנס בחגים, לקיים מנהגי אבלות, להתפלל וגם שיהיה להם מרכז קהילתי".
אבל גם פרויקט שכזה לא מתקיים מבלי שמושמעת נגדו ביקורת, מצד מספר גורמים שאינם שבעי רצון מכך שהכספים לטובת פולחן יהודי מגיעים מתורמים שברובם המכריע אינם יהודים.
"יש כמה רבנים אשכנזים וספרדים שאוסרים לקבל כסף מאיתנו", מודה אקשטיין. "זו זכותם להגיד כך, אבל בסופו של דבר אולי 4 רשויות מתוך 170מסרבות לקבל מאיתנו כסף. במקרים רבים אחרים ראשי הערים הם אלו שפונים אלינו".
המהפכה הקיבוצית
ברוב המקרים המשרד לשירותי דת לא מוצא תקציב לבניית בתי כנסת, אך לפחות בחלק מהמקרים יש לו סיבה טובה להכניס את היד לכיס.
בסוף יולי הוכנס ספר תורה לבית הכנסת החדש שבקיבוץ נאות מרדכי, בהובלת השר לשירותי דת, יעקב מרגי (ש"ס). באותה הזדמנות גם הונחה אבן פינה לבית כנסת בקיבוץ שדה נחמיה הסמוך. לו היו מייסדי הקיבוץ נקלעים למקום, הם בוודאי היו משפשפים את עיניהם. בעיניהם החילוניות כל כך, הרי זה בחזקת "צלם בהיכל".
האירוע, יש לציין, הוא חלק מתופעה רחבה יותר. בכפר בלום, אשדות יעקב, עין גב וקיבוצים נוספים הוקמו בשנים האחרונות בתי כנסת. בקיבוצים אחרים מדובר במבנים שעברו הסבה.
חגים
חיים אופיר, מנהל הקהילה של הקיבוץ נאות מרדכי, מספר כיצד זה קרה: "בהנהלת המועצה האזורית נרתמו לבקשתם של מספר חברי קיבוץ ויצרו קשר עם המשרד לשירותי דת, שהעמיד לרשות הפרויקט סכום כסף מכובד להקמת בית הכנסת. כדי להשלים את המלאכה ולפאר את בית הכנסת, הוסיף הקיבוץ באמצעות הנהלתו סכום כסף גדול, וחברי הוועד יצאו ב'קול קורא' להרים תרומה לבניית בית הכנסת. חברי הקיבוץ תרמו איש כפי יכולתו בנוסף להירתמות מצד גופים חוץ קיבוציים".
- איך חברי הקיבוץ קיבלו את הרעיון?
"יש כאלה שהוא חשוב להם ואחרים שחששו שזו כפייה דתית. הייתה אסיפה ואנשים אמרו את מה שעל ליבם והתקבלה החלטה שנקים בית כנסת".
אופיר עצמו הוא חבר בקיבוץ אחר, תל קציר, ומשם הוא מדגים את המציאות שמשתנה, ומבחינתו לטובה: "שם הוקם בית כנסת לפני למעלה מ-20 שנה ואני יכול לומר לך שזה תענוג. העליתי את בניי לתורה כשהיו בני מצווה והם מגיעים שם לתפילה בראש השנה ויום כיפור ודבר לא מתנגש עם דבר. זה לא יוצר כפייה דתית. איש באמונתו יחיה.
"במשך שנים היו לנו יחסים מצוינים עם חברי רמת מגשימים (מושב דתי - י.מ) שהיו יורדים לתל קציר ומקיימים איתנו את העליות לתורה של בני המצווה. אפשר גם אחרת. אם נרצה או לא, גם החילוני הוא יהודי".
- המהלך הוא התרחקות אמיתית מרוח הקיבוץ המקורית. ההתנגדות באה בעיקר מהוותיקים?
"בגדול כן, אף על-פי שהיו גם צעירים שהתנגדו. בתפיסה הקיבוצית המקורית, כל התנועה החלוצית באה מתוך מרד בעיירה היהודית והיהדות הגלותית והקומיניזם ראה בדת אופיום להמונים. זה היה מהפך עצום. הצעירים הללו באו מבתים דתיים פר-אקסלנס. אבל הקיבוץ ואנשיו עוברים תהליכים חברתיים. כנראה שגם ההתבגרות של כמה חברים מוסיפה לעניין. אנשים מתמתנים בדעותיהם עם הגיל".
- מעניין מה הם היו אומרים על קיבוצים עם בתי כנסת.
"יש כמה מהם שחיים עדיין והם מקבלים את קיומם של בתי הכנסת. כנראה שיש געגוע לבית אבא, אולי לא לשטייטל עצמה, אבל כן לבית אבא".
- למה קיבוצניקים חילוניים רוצים בית כנסת - כדי לקבל תרבות יהודית?
"אני חושב שכן. בקיבוץ נאות מרדכי יש קבלת שבת והיא אינה דתית דווקא. זה עם הילדים, שמספרים סיפורים וזה יותר תהליך חברתי. אחר כך יש תפילת ערבית. הדברים משתלבים יופי ביחד".
ההבדל שבין ארץ הקודש לחו"ל
בתי כנסת יש כמובן במקומות נוספים מלבד ישראל ובהקשר לזה מעניין לבחון במה שונים מרכזי התפילה הללו בין שם לפה, ואולי עצם המונח "מרכז תפילה" הוא נקודת פתיחה טובה לכך.
לדברי בן הרוש, "אם בישראל בתי כנסת הם בעיקר מקום לתפילה, בחו"ל הם יותר מרכזים חברתיים קהילתיים. 'חברתיים' זה אומר מתנ"ס לציבור היהודי. שם הקהילה קטנה, אז מקיימים שיעורים ושמחות ביחד. גם הדת שם היא חלק מהתרבות".
אולי כתוצאה מכך שבתי כנסת בחו"ל הם גם מרכזים קהילתיים, ניכר הבדל נוסף, שנוגע לתשלומים לבית כנסת. דמי חבר הם דבר מקובל עוד יותר בחו"ל ומגיע שם להיקפים גדולים יותר.
הרב סתיו: "חשוב מאוד לומר שיש בזה פער תרבותי בין ישראלים, אירופים ואמריקנים. באירופה וארה"ב רגילים לשלם אלפי דולרים בשנה על חברות בבית כנסת. יהודים בישראל שאינם מתפללי בית כנסת קבועים, לא רגילים לשלם דמי חבר. לכן הרבה ישראלים שבאים לארה"ב מפסיקים ללכת לבתי הכנסת, כי הם לא רגילים לזה, לשלם דמי חבר".
יש כמובן מקרי הקיצון, כמו זה של בית הכנסת ההיסטורי עמנו-אל שבמיאמי, בו הוצעו למכירה לפני 5 שנים באמצעות אתר המכירות הפומביות eBay מושבים לכל החיים תמורת 1.8 מיליון דולר.
אבל האמת היא שגם בשביל ממלכת הקפיטליזם, תשלום של 900 אלף דולר למושב נראה כהצעה מוגזמת כשמדובר בבית כנסת. לנוכח הביקורת שעלתה, הרב כליאל רוז, שיזם את הרעיון בעזרתם של שני מתפללים העוסקים בשיווק ופרסום, הציע כי יתרום 500 ממושבי בית הכסת למי שידם אינה משגת לקנות מושב לתפילת החג. "במהלך השנה", הוסיף, "איש אינו מסולק מהתפילה. זה לא קאנטרי-קלאב, לא בשביל זה אני פה".
פיצ'וטו - התורם הסודי שהקים עשרות בתי כנסת
אחד התורמים הבולטים בשנים האחרונות בארץ לבתי כנסת ומבני פולחן יהודיים אחרים, נותר סמוי מהעין. מדובר באיש עסקים בשם שלמה-אדולפו פיצ'וטו מברזיל. טרגדיה נוראה הביאה למפעל התרומות שלו - חטיפתו ורציחתו לפני כ-15 שנה של בנו, אברהם. האב הכואב החליט לסייע בהקמתם של 21 בתי כנסת, כשנות חייו של בנו ובהתאם כל בתי כנסת אלו נקראו "זכור לאברהם", על שם הבן.
בינתיים פיצ'וטו כבר הפסיק לספור ומספר בתי הכנסת שתרם לבנייתם כבר כמעט הכפיל עצמו בהשוואה לתוכניות המקוריות.
על הפרויקט הגדול והמתמשך הזה אמון לא אחר מאשר הרב אליהו בקשי דורון, לשעבר הרב הספרדי הראשי.
כך פיצ'וטו תרם 500 אלף שקל לבניית מקווה בראש העין (העלות הכוללת - 2.2 מיליון שקל), לבית מדרש חדש בישיבת ההסדר שבשדרות, בית כנסת בקרית מלאכי, ישיבה בחולון, מקווה בשכונת נווה אפק, בית כנסת במושב שפיר ועוד. אפשר להניח ששמו גם מוכר לבכירי המדינה. כך, שר המשפטים, יעקב נאמן, כבר נכח ביותר מאירוע אחד כזה.
לעתים פיצ'וטו מגיע במיוחד לאירועי ההשקה של מבנים אלו ולעתים הוא מסתפק בשיחת וידיאו טרנס-אטלנטית.
כלל אחד נותר קבוע - פיצ'וטו לא רוצה להיחשף, שלא יכתבו ויפרסמו על תרומותיו, אם מתוך צניעות או כדי שמספר המחזרים לפתחו לא יגדל דרמטית.
כתבות
ני"ע
