שיקולים קצרי-טווח

בשנה הבאה עלינו לטובה ואולי בסיומה נלך לבחירות. האם הבחירות האלה ישנו משהו? אם לשפוט על-פי אירועים שונים שהתרחשו בסמבטיון הפוליטי שלנו, כדאי שננמיך ציפיות לשינוי כל עוד הפוליטיקה שלנו מתנהלת בדפוסי המערכות השלטוניות הזועקות לתיקון כבר זמן ארוך. אחד התוצרים הנובעים מליקויי השיטה היא הפוליטיקה ההישרדותית המתנהלת על-ידי האוחזים בהגה השלטון.

בשנה האחרונה החריפו גילויי הפוליטיקה הזו. אחד מהם, היה הטיפול בסוגיית גיוס החרדים. בית המשפט העליון קצב חודשים מספר לכנסת שבהם היה עליה לנסח חלופה לחוק טל. ראשי המערכת הפוליטית הגיבו כראוי כאשר עם הקמת הקואליציה הגדולה (שכללה את "קדימה") הוקמה "ועדת פלסנר" וזו פורקה על-ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המנהל פוליטיקה הישרדותית.

מה שעמד לנגד עיני נתניהו, ככל הנראה, היו שיקולים פוליטיים קצרי-טווח שהביסו את ההתמודדות עם אחת הסוגיות הכלכליות-חברתיות האקוטיות של ישראל: שילוב הסקטור החרדי המתעצם מבחינה דמוגרפית במעגלי הנושאים בנטל של החברה הישראלית. במקום גילוי של מנהיגות והתוויית דרך למימוש החזון ארוך-הטווח של שילוב החרדים, נכנע ראש הממשלה לשיקולי הישרדות קצרי-טווח ובהם התלות שהוא העמיק בתמיכת החרדים.

וכיצד התקבלה ההחלטה שלא להחליט? לקואליציה הנוכחית, לאחר פרישת "קדימה", 67 ח"כים ומתוכם 37 שייכים למפלגות לא-דמוקרטיות (ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, עצמאות). במפלגת השלטון, הדמוקרטית, לא מתקיימים הליכים דמוקרטיים זמן ארוך. למשל, לא ידוע על דיון באיזו שהוא מוסד מפלגתי בנושא גיוס החרדים. וכך, נושא כלכלי-חברתי מהמעלה הראשונה, נדחק אל מתחת לשטיח במגעי "קח ותן" בין חמישה אישים לכל היותר.

נתניהו איננו ראש הממשלה הראשון הנאלץ לנהל פוליטיקה הישרדותית. קדמו לו, בדרכים שונות כל ראשי הממשלה שנבחרו לתפקידם מאז 1996, השנה שבה הונהגה "הבחירה הישירה" שריסקה את המפלגות המצרפיות בישראל וחיזקה את המפלגות הסקטוריאליות. עד לקו פרשת-המים של 1996 היה למפלגת השלטון "גרעין שליטה" בממשלה (רוב השרים באו ממנה). ב-1996 אבד גרעין השליטה הזה למפלגת השלטון. למפלגת ראש הממשלה אהוד אולמרט היו 29 מנדטים, והוא נכנע לש"ס כאשר ויתר לה בעניין לימודי הליבה בבתי-הספר החרדיים.

אלא שהשנה עלו גילויי פוליטיקת ההישרדות לשיאים חדשים. גל החקיקה האנטי-דמוקרטית, גילויי הדרת הנשים בקרב חוגים בציונות הדתית והחרדים ועוד כהנה וכהנה, מעידים על האיום הממשי שפוליטיקת ההישרדות מטילה על הדמוקרטיה. על סף שנה חדשה ניצב בפני ראש הממשלה אתגר מנהיגותי העשוי להוביל מהלך היסטורי של תיקון.

*** הכותב הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה