בסיוע הממשלה: מהפכת אנרגיה ירוקה אדירת ממדים באיטליה

העיירה בלאנטה שוכנת במחוז אברוצו ממזרח להרי האפנינים, 140 קילומטרים מזרחית לרומא. עם הבניינים הישנים, עם הפיאצה הקטנה ועם בית הקפה הצמוד אליה, בלאנטה נראית כמו מאות עיירות ציוריות אחרות הפזורות ברחבי איטליה. רק הנוף הנשקף מהכיכר המרכזית של העיירה חושף את שיוצא דופן. בפסיפס צבעוני של שדות קטנים ומעובדים הפרוסים על הגבעות המשתפלות של מחוז אברוצו, החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם, בשלוש השנים האחרונות, כתמים כחלחלים: שדות סולאריים.

המתקן שהקים האיכר פרנקו קלברזי בשטח החווה שלו ליד בלאנטה הוא אחד הגדולים שבמחוז. במשך מאות שנים מגדלת משפחת קלברזי על אדמתה זיתים, ועזים לייצור גבינות. אברוצו נחשב למחוז עני ונידח לחופה המזרחי של איטליה, והקרקע אפשרה להתפרנס בקושי מחקלאות. עד שלפני שנתיים הבחינו בשטח מומחי חברת אנרפוינט, יזמית מתקנים סולאריים ומפיצת ציוד ממונצה שליד מילאנו שבצפון.

באנרפוינט שמו לב לכך שלאחד המדרונות שבשטח החווה יש תכונות שמתאימות מאוד למתקן סולארי. השטח התלול, הפונה דרומה, שימש את קלברזי לגידול מספוא לבהמות, והניב לו הכנסות זעומות. במאי 2010 קיבל קלברזי מאנרפוינט "הצעה שאי-אפשר לסרב לה": תשלום דמי חכירה של כמה אלפי אירו בחודש למשך עשרים שנה, תמורת הסכמתו למסור לאנרפוינט את השטח לצורך הקמת מתקן סולארי.

במארס 2011, אחרי שהתקבלו כל האישורים הנחוצים, הגיעו לשטח החווה כמאתיים פועלים, רובם תושבי האזור, והציבו במשך כחודשיים ימים 42 אלף פנלים סולאריים מסיליקון כחלחל. הפנלים עומדים על-גבי יתדות בגובה של חצי מטר, המוברגות לקרקע בשורות ישרות הפונות דרומה. כל המתקנים באתר ארעיים, מלבד חדרי השנאים והממירים שקירותיהם עשויים מבטון. הסיבה לכך היא דרישת המועצה המקומית להשיב את הקרקע למצבה המקורי בתום עשרים שנות ההפעלה של המתקן. אנרפוינט נטעה כמה עצי זית במקומות שנותרו חשופים, והקיפה את השדה כולו בגדר בגובה שני מטרים, עם חורים בתחתיתה לצורך מעבר חופשי של חיות השדה: יונקים קטנים וזוחלים.

ביוני 2011, שנה וחודש בלבד מיום החתימה על מכתב הכוונות הראשוני, כבר חובר המתקן הסולארי של קלברזי לרשת החשמל. ההספק הכולל של המערכת, יחד עם שדה נוסף הצמוד אליה, מגיע לעשרה מגוואטים. בתוך חדרי הממירים, על רקע הזמזום החרישי של המונים הדיגיטליים, אפשר לדמיין את השדה הסולארי כמכונה ענקית וכחלחלה להדפסת כסף, שמייצרת הכנסות בקצב שלא נראה במחוז אברוצו מאז האימפריה הרומית.

כך, בשעת צהריים אחת של יום בהיר, מפיק השדה הסולארי של קלברזי כ-8,000 קילוואטים לשעה. שדה סולארי ממוצע בגודל עשרה מגוואטים מפיק באיטליה 14.5 מיליון קילוואטים לשעה בשנה. אנרפוינט מקבלת עבור החשמל שהיא מפיקה מהשדה של קלברזי כ-33 סנט אירו, או 1.65 שקלים, לכל קילוואט לשעה; כלומר הכנסה ממוצעת של כ-25 מיליון שקלים בשנה. מעבר לעלויות ההקמה ולדמי החכירה על הקרקע, אין כמעט הוצאות; רק תחזוקה שוטפת שכרוכה בניקוי הפנלים פעם בחודש. ההכנסה השנתית מהשדה מאפשרת לאנרפוינט להחזיר את ההשקעה בהקמתו בתוך שנים ספורות.

פנל מעל כל מקום חניה

החווה של משפחת קלברזי היא רק טיפה בים של אנרגיה סולארית שמדליקה את איטליה בשנים האחרונות. הנתונים ממחישים את הקצב המסחרר של המהפכה: ב-2008 היו באיטליה כ-400 מגוואטים סולאריים. בספטמבר 2012 הגיע ההספק הכולל ל-15,239 מגוואטים - כ-25% יותר מסך החשמל שמייצרת מדינת ישראל - שמתקבלים מלמעלה מ-430 אלף מערכות סולאריות בכל הגדלים והצורות, שהותקנו בשנים האחרונות בכל פינה שאינה מוצלת באיטליה.

במחוז אברוצו מחוברים כיום לרשת קרוב ל-11 אלף מתקנים ומערכות פוטו-וולטאיות (PV) לייצור חשמל, והמהפכה הסולארית מורגשת ונראית היטב ברחבי איטליה הכפרית: החל במתקנים קטנים של כמה עשרות קילוואטים, שאיכרים הציבו בגינה שבחצר האחורית של ביתם, ועד לשדות של עשרות מגוואטים על שטח של מאות דונמים כל אחד. לא רק הקרקע מייצרת חשמל. חלק גדל והולך של המערכות הפוטו-וולטאיות מוצב על-גבי גגות מבנים תעשייתיים, חממות ובתי מגורים. אפילו בחניונים שלאורך הכבישים המהירים אפשר למצוא פנל סולארי מעל כל מקום חניה.

לאור הנתונים האלה, אין זה מפתיע שבעלות על שדה סולארי באיטליה נחשבת כיום לאפיק השקעה אטרקטיבי עבור משקיעים פרטיים, חברות וגופים מוסדיים מרחבי העולם. בין המתעניינים ישנם לא מעט ישראלים: חברות מוכרות וציבוריות כמו אנלייט, סאנפלאוור, אספן גרופ ואלומיי קפיטל, לצד משקיעים פרטיים רבים. אפילו השדה של קלברזי באברוצו הצליח לעורר עניין אצל משקיעים מישראל.

"אנשים עשו פה 20%-19% IRR (שיעור התשואה הפנימית של הפרויקט)", אומר ל-G דני דנן מנכ"ל אנרפוינט ישראל. "היום אפשר לקנות באיטליה פרויקטים פועלים במחיר שמשקף 13%-12% תשואה, שמובטחים למשך 15 עד עשרים שנה. אלה נתונים מצוינים עבור גופים ישראליים עם הון שמחפשים השקעות יותר מעניינות מנדל"ן". לדבריו, "הקונים היום הם בעיקר גופים שמחפשים תשואות סולידיות".

דנן, 35, הגיע לתחום הסולארי לגמרי במקרה. לאחר שירות צבאי כקצין ביחידה מובחרת ועבודה בתחום האבטחה, הוא התמנה למנכ"ל קבוצת ביקל להפצת תוצרת חקלאית לחו"ל. "בנסיעות שלי בתחום החקלאות ראיתי את הפריחה הסולארית בספרד ובאיטליה, וחשבתי שזה הולך להיות הדבר הבא בישראל", הוא נזכר. ב-2009 עזב את ביקל ופתח חברת התקנות סולארית בשם פרנדלי אנרג'י, וב-2011 נוצר הקשר עם אנרפוינט האיטלקית באמצעות מכר משותף.

פאולו רוקו ויסקונטיני, מנכ"ל אנרפוינט והאיש שייסד אותה ב-2001, אומר ל-G כי החברה הבת הישראלית הגיעה לכ-15% ממחזור המכירות של הקבוצה כולה, שפעילה גם בגרמניה, בבריטניה ובמדינות בנלוקס - האיחוד הכלכלי הכולל את בלגיה, את הולנד ואת לוקסמבורג. אבל באותה נשימה הוא מודה שציפה מישראל להרבה יותר, "זה היה די מפתיע לגלות את הפער שיש בין ההתקדמות של ישראל בתחום ה-IT וההיי-טק לעומת מה שקורה אצלכם בענף הסולארי", אומר ויסקונטיני. "זה חייב להשתנות. אנשים חושבים שמה שעבד שלושים שנה צריך להמשיך ככה, אבל העולם משתנה".

אנרפוינט היא אחת החברות הבינלאומיות היחידות שפעילות כיום בישראל, ומחזיקה, לדבריה, בנתח של 22% משוק ההתקנות. "הציפיות שלנו היו שב-2011 כבר יפעלו בישראל כמה מתקנים קרקעיים", אומר דנן. "אנחנו עדיין מקווים שזה יתחיל השנה, אבל אני מכיר הרבה יזמים ומשקיעים ישראלים שהתייאשו ואיבדו עניין בשוק הסולארי הישראלי. אני יכול לומר בוודאות שיותר כסף ישראלי הולך היום לפרויקטים באיטליה ובמדינות אחרות, מכסף שמושקע בענף הסולארי בישראל".

מאחורי ההחלטה של אנרפוינט להיכנס לפעילות בישראל עמד היגיון כלכלי מוצק. קרינת השמש בישראל מאפשרת הפקת 1,600 עד 1,800 קילוואטים לשעה בשנה, מכל קילוואט סולארי מותקן. באיטליה מפיק מתקן סולארי ממוצע רק 1,450 קילוואטים לשעה בשנה, ובמדינות סגריריות כמו גרמניה ובריטניה - עוד פחות. אלא שבפועל מחובר היום לרשת החשמל בישראל רק מתקן קרקעי אחד של 4.9 מגוואטים, ועוד כמה מאות מתקני גגות קטנים, שיכולים לייצר ביחד כ-220 מגוואטים.

ברשות החשמל אמנם מקווים שבתוך שנה מהיום יחוברו עוד 300 מגוואטים של מתקנים בינוניים ושלושים של קטנים, אבל גם אם זה יקרה, תגיע ישראל ב-2014 למחצית מהיעד שקבעה הממשלה, ולהספק של 600-500 מגוואטים, ששווה בערך למה שמייצר היום מחוז אברוצו הקטן.

קואליציה של חסמים

אי-העמידה ביעד שנקבע בישראל ראוי להרחבה, יש שיאמרו לוועדת חקירה. ב-2009 החליטה הממשלה שעד שנת 2020 תייצר ישראל 10% מהחשמל שלה ממקורות אנרגיה מתחדשת, שזה אומר הרבה שמש ומעט רוח וביומסה. ביולי 2011 אושררה ההחלטה, וכפועל יוצא אישרה רשות החשמל מכסות ייצור לאנרגיות מתחדשות בהיקף של 1,550 מגוואטים עד 2014. אבל דיבורים לחוד ופנלים לחוד. במציאות ספק רב אם אפילו 50% מהמכסות האלה ינוצלו.

האם זה כל מה שמסוגלת להקים מדינה שמתיימרת לעמוד בחזית הטכנולוגיה העולמית? מדוע הגיעה ישראל להישגים כה עלובים ביחס לפוטנציאל וליעדים שקבעה לעצמה? נראה שהסיבה העיקרית לכך היא שילוב קטלני בין עודף רגולציה לבין יחס צונן לענף הסולארי מצד משרדי הממשלה: החל בפקידות הנמוכה ברשויות המקומיות, ועד לשר האנרגיה והמים, ד"ר עוזי לנדאו, שרק לאחרונה התחיל לקדם את ענף הסולארי במלוא המחויבות הדרושה.

מבקר זר, בעיקר אירופי, יתקשה להבין כיצד התחום הסולארי יכול לעורר אנטגוניזם. מדובר הרי במקור אנרגיה נקי וירוק שאינו פולט מזהמים וגזי חממה, שמתאים במיוחד לישראל, ושתורם הכנסות ליישובי הפריפריה הנידחים בדרום, שאדמותיהם מתאימות ביותר למתקנים קרקעיים. נוסף על כך, במדינה מוקפת אויבים, הענף הסולארי הוא מקור האנרגיה הכי פחות חשוף לפגיעה מאיומים.

אבל כל היתרונות האלה אינם עושים רושם על מי שמכתיב את סדר היום במשק האנרגיה. במשרד החקלאות חוששים שהחקלאים ינטשו בהמוניהם את הגידולים הקונבנציונליים ויעברו לחקלאות סולארית. הגורמים המקצועיים במשרד האנרגיה סבורים שהחשמל הסולארי הוא בכלל חשמל סוג ב'. למה? כי הוא תלוי בשמש ובמזג האוויר, ואינו עובד בלילה. לכן, לטענתם, על כל מגוואט סולארי, יש לבנות מגוואט קונבנציונלי כגיבוי.

במינהל מקרקעי ישראל משוכנעים שהיזמים ובעלי הקרקעות עומדים לעשות בוננזה מטורפת על קרקעות מדינה ועל חשבונה. באוצר וברשות החשמל מוטרדים מהסבסוד - אותם תעריפים גבוהים שהמדינה מתחייבת לשלם לכל בעל מתקן, תמורת החשמל שיזרים לרשת במשך עשרים שנה. התעריפים האלה מתורגמים לעלייה בחשבון החשמל שמשלמים כלל צרכני החשמל, ובאוצר ממש לא אוהבים לייקר תעריפים למטרות שאינן כלכליות, כמו איכות הסביבה. תוסיפו לכל זה את הגורמים המשפטיים במשרד האנרגיה, שמטילים ספק שלמדינה יש בכלל סמכות חוקית לחייב את צרכני החשמל לסבסד את היצרנים הסולאריים, ותקבלו קואליציה כמעט בלתי עבירה של יצרני חסמים.

מכיוון שלענף הסולארי אין פטרון פוליטי חזק שידחוף את האינטרסים שלו בעוצמה, הוא נותר נתון לחסדי גחמותיהם של הפקידים. כך למשל המינהל, שהודיע לאחרונה על ייקור דרסטי של דמי החכירה שהוא גובה מהמיזמים הסולאריים - לאור התעריפים הגבוהים שמקבלים היזמים. באותו זמן הודיעה רשות החשמל על קיצוץ דרסטי באותם התעריפים, מפני שהם מותירים ליזמים רווח גדול מדי. עכשיו הרשות מאיימת על המינהל שיגרום להתייקרות מחודשת של התעריפים - אם לא יוותר על העלאת דמי החכירה - בזמן שהמינהל מאשים את הרשות שהיא פועלת ללא תיאום עמו, ומציבה אותו בפני עובדה מוגמרת.

לזכות רשות החשמל ייאמר שאכן היה מקום לחתוך בתעריפים: מחירי הפנלים שמהם מורכבים המתקנים הסולאריים צללו ביותר מ-50% בתוך שנתיים, כתוצאה מייצור יתר של פנלים בסין. "תגידו לנו תודה", יאמרו ברשות ובאוצר, "חסכנו לצרכני החשמל הישראלי מיליארדי שקלים, שהיו הולכים לסבסוד מפעלים לייצור פנלים בסין".

הכוונה היא לייצור הבלתי מוגבל של פנלים בסין, בעידוד הממשלה, שהפיל את מחיריהם מ-6 דולרים לוואט מותקן ב-2004, ל-2.5 דולרים ב-2009, ולפחות מ-80 סנטים כיום. החברות הגרמניות והאמריקאיות נפלטו מהשוק אחת-אחת, והסינים השיגו שליטה כמעט מלאה על תעשיית הייצור.

"חשיבות מעבר לכלכלה"

במבט מאיטליה, הטיעונים של משרדי הממשלה נשמעים, איך לומר בעדינות, פחות משכנעים. נתחיל בטענת הסבסוד. ברשות החשמל צופים התייקרות של 15% בתעריפי החשמל עד 2020, כתוצאה מסבסוד הענף הסולארי. הנתונים ממשק החשמל האיטלקי מערערים את התחזית הזאת. 7% מהחשמל המיוצר באיטליה הם ממקור סולארי. הסכום הכולל שבו סבסדו צרכני החשמל באיטליה את היצרנים הגיע השנה ל-6.25 מיליארד אירו. מדובר בתוספת של 2 סנטים למחיר הקילוואט לשעה, בעוד שתעריפי החשמל במדינה נעים בין 15 ל-27 סנט לקילוואט לשעה. במילים אחרות, תעריף החשמל באיטליה התייקר במעט פחות מ-10% בממוצע - וזה כאמור כשהתעריפים שמקבלים המתקנים באיטליה גבוהים כפליים ויותר מאלה שנהוגים כיום בישראל.

לגבי ה"תודה" שמגיעה לרשות החשמל ולאוצר על הטענה כי מי שמרוויחים מסבסוד האנרגיה הסולארית הם מפעלי הייצור בסין, משיב ויסקונטיני: "אני מסכים שייצור הפנלים נעשה היום ברובו בסין, אבל רק 10% מהמשרות בעולם הסולארי הן בייצור פנלים. לפי מחקר של EPIA (ההתאחדות האירופית של התעשיות הפוטו-וולטאיות), יתר 90% מהמשרות בענף הם בהפצה, הנדסה, תכנון, הקמה, שיווק, ניהול ובתחזוקה. באיטליה יש היום מאה אלף מועסקים בענף הסולארי, שמשלמים מסים בהיקף של מיליארד אירו לשנה. הענף הסולארי תורם היום 1% לתל"ג של איטליה".

- ועדיין, צרכן החשמל האיטלקי לא משלם ביוקר?

"לא, אם מביאים בחשבון את התועלת הסביבתית של החשמל הסולארי על-פני חשמל שמיוצר מדלקים מזהמים. עוד נתון שהרבה אנשים לא יודעים הוא שהחשמל הסולארי גם חוסך הרבה מאוד כסף בעלויות ייצור החשמל. החשמל הסולארי מגיע למקסימום תפוקה בשעות הצהריים בקיץ - בקיץ האחרון היו אצלנו שעות שהחשמל הסולארי סיפק 20% ויותר מהחשמל במדינה. בסופי שבוע היו מקרים שהחשמל הסולארי כבר הגיע ל-50%. אלה הן שעות שיא הצריכה, שבהן חברת החשמל מפעילה את כל תחנות הכוח שלה, כולל את התחנות הכי בזבזניות ובלתי יעילות שעובדות על סולר, ושהפעלתן הכי יקרה.

"הסולארי היום הרבה יותר זול מסולר, ולכן יש כאן חיסכון אדיר בכסף, שנאמד בכ-2.5 מיליארד אירו לשנה. ב-2010 איטליה ייבאה גז, נפט ופחם ב-65 מיליארד אירו. ב-2011 הסכום הזה ירד ל-62 מיליארד אירו, בעיקר בזכות הסולארי. להקטנת התלות שלנו ביבוא נפט וגז יש גם חשיבות מעבר לכלכלה, כפי שאתם בישראל בוודאי מבינים היטב".

- לא בטוח שבישראל מבינים.

"כן, היום אתם בישראל יכולים להתקין המון מערכות סולאריות בזול יחסית, אבל עובדה שגם היום זה לא קורה. אין שום סיבה שישראל לא תתקין מערכות בהיקף 500 מגוואטים לשנה - זה ההיקף שבלגיה מתקינה, ובלגיה מדינה קטנה יותר מישראל, עם הרבה פחות שמש".

 יעד צנוע

- מי לדעתך אשם בכך שזה לא קורה?

"אני לא רואה מחויבות ממשלתית אמיתית להבטחת האנרגיה של ישראל. יש לי גם רושם שיש בישראל מונופול (הכוונה היא לחברת החשמל) שמשפיע יותר מדי בכיוון שאינו בהכרח טובת הציבור. הבעיה השלישית היא שמחיר החשמל אצלכם, למרות העליות האחרונות, עדיין נמוך מהמחיר האמיתי של החשמל, וכל עוד מחיר החשמל מסובסד זה מקשה על הענף הסולארי להתפתח".

- לא נשמע שיש הרבה מקום לאופטימיות.

"ועדיין, בשורה התחתונה אני אופטימי. אתם הישראלים הרי חושבים על הכול בפרספקטיבה של ביטחון, אז מתישהו זה יקרה גם עם האנרגיה".

הכתב היה אורח חברת אנרפוינט