הכתובת נכתבת והולכת על הקיר האלקטורלי בארה"ב: יום אחר יום פוחתים סיכוייו של מיט רומני לנצח בבחירות לנשיאות. סקרי דעת הקהל בשבועות האחרונים (והם רבים מאוד) מראים, שהנשיא אובמה מבסס יתרון קטן אך ברור.
אין זאת אומרת שהכול הוכרע. עדיין חודש קריטי לחלוטין לפנינו, שבמהלכו יתווכחו הנשיא והטוען לנשיאות שלוש פעמים בטלוויזיה. מעידה דרמטית של ברק אובמה עדיין יכולה לטרוף את הקלפים.
אבל מוטב לזכור שמאז 1980 שום ויכוח טלוויזיה לא הפך קערות על ראשן. הפעם האחרונה הייתה במערכת הבחירות של 1980, קרטר מול רייגן. במצב של כמעט תיקו, רייגן היכה את קרטר בוויכוח הטלוויזיה היחיד ביניהם. הקערה התהפכה, קרטר לא התאושש עוד, והפסיד ב-43 מ-50 מדינות הברית.
היהיה אובמה כקרטר? הרפובליקנים אינם חדלים לקוות. ההשוואות עם קרטר תכופות. המועמד לסגן נשיא, פול רייאן, שהיה בן עשר בבחירות ההן, אפילו טען שקרטר היה נשיא טוב מאובמה. אבל את קרטר האמריקנים לא סבלו, בגלל גינוניו ובגלל הפוליטיקה שלו. אובמה נהנה מאהדה אישית ניכרת, וכריזמה נודפת ממנו למרחקים. סקרי דעת הקהל מראים פעם אחר פעם, שרוב האמריקנים חושבים כי הוא מיטיב להבין את בעיות היום-יום שלהם יותר ממיט רומני. יתר על כן, מיט רומני אינו רונלד רייגן.
הג'וקר בחפיסת הקלפים
יש עוד ג'וקר אחד בחפיסת הקלפים, שאינו נוגע כלל לשכנוע תומכים חדשים, אלא לשלהובם של תומכים קיימים ולגיוסם. זו פעולת השטח של כל אחת מן המפלגות. בארץ כה רבת אדישות פוליטית, מנצח הוא זה הגואל תומכים מאדישותם, ומביא אותם אל הקלפי, או אפילו גורר אותם.
בשנת 2000, כמעט כל הסקרים חזו ניצחון ברור לג'ורג' דאבליו בוש על פני אל גור. אחד הסקרים אפילו חזה יתרון של 9% לבוש בזירה הארצית. יועצו הפוליטי של בוש, קארל רוב, מי שכונה "המוח" או "האדריכל", היה כל כך בטוח בניצחון, עד שנשמע אומר, "אנחנו מנצחים בהליכה".
בפועל, אל גור ניצח במניין הקולות הארצי בהפרש של חצי מיליון קולות, אבל הפסיד במניין קולות האלקטורים. אין זאת אומרת שהסקרים בהכרח טעו. הם לא יכלו לחזות את הצלחתם יוצאת הדופן של פעילי השטח הדמוקרטיים, בייחוד אנשי האיגודים המקצועיים. הרפובליקנים לא הצליחו לנצל באותה המידה את המסורים והמרושתים שבבעלי בריתם, הנוצרים האוונגליסטים.
הטעות הזו תוקנה לעילא ולעילא ב-2004. קארל רוב תפר את מערכת הבחירות ההיא על מידותיהם של האוונגליסטים, בעזרתם הנדיבה של רדיקלים מן התנועה לשיווי זכויות ההומוסקסואלים. הם החליטו להביא לשיא את המערכה לטובת נישואים חד-מיניים בעצם שנת הבחירות לנשיאות. תגובת הנגד הייתה סוחפת. ג'ורג' בוש, על אף מלחמתו הכושלת בעיראק, נחל ניצחון.
חיים ומוות ביד אוהיו
ניצחונו החשוב ביותר של בוש היה במדינת אוהיו, המרכז התעשייתי ההיסטורי של המערב התיכון. הפרש ניצחונו שם היה קטן, יחסית למספר הקולות הכללי. תנודה של כמה עשרות אלפי קולות הייתה שומטת ממנו את אוהיו, ומכניסה את ג'ון קרי לבית הלבן. באוהיו הוא ניצח בזכות המצביעים האוונגליסטים.
אפשר שגם הפעם יקומו הבחירות האלה או ייפלו על אוהיו. היא כמעט חסרת תחליף בכל נוסחת ניצחון רפובליקנית. בלי הצירים שהיא שולחת לחבר האלקטורים, מיט רומני יתקשה לאסוף את המינימום של 270 הנחוץ לבחירה (חבר האלקטורים כשלעצמו הוא מוסד ארכאי, שהדמוקרטיות שלו מפוקפקת. אבל זה עניין נפרד).
הכתובת על הקיר, שבה פתחנו, חרותה עכשיו עמוק מאוד על קירות אוהיו. כל סקרי השבועות האחרונים מראים יתרון ברור לנשיא. סקר של ה"וושינגטון פוסט" השבוע מעמיד את היתרון הזה על 8%. הוא מראה יתרון לאובמה, אם גם קטן בהרבה, בפלורידה. מדינה שלישית, הנחשבת הכרחית לרומני, היא וירג'יניה, הסמוכה לוושינגטון הבירה. גם שם ביסס הנשיא יתרון הגדול מטעות הדגימה.
בלי שתיים מן המדינות האלה, בוודאי בלי שלושתן, נסגרת דרכו של מיט רומני אל הבית הלבן.
יש הרבה סיבות למצב העניינים הזה, כמו למשל דמוגרפיה. בווירג'יניה התמעט חלקה המסורתי של האוכלוסייה הדרומית השמרנית משכבר הימים לרגל בהגירה ניכרת של צפוניים, בעיקר אל פרברי וושינגטון. המהגרים האלה נוטים להיות ליברליים ודמוקרטיים. שם, ובכל מקום אחר, גדל מספרם של הלטינוס, או ההיספאנים, שרובם נוטים אל הדמוקרטים.
אבל באוהיו, כוחו של אובמה הוא במה שהרפובליקנים חשבו לעקב אכילס שלו: הכלכלה.
אוהיו היא סיפור של שקיעה כלכלית רבת שנים, בבואת ירידתה של התעשייה הכבדה בארה"ב, בהשפעת התחרות עם מזרח אסיה. אבל דווקא הפעם, האבטלה באוהיו נמוכה מן הממוצע הארצי. זו תוצאה, בין השאר, של אחת ההחלטות הנועזות והמוצלחות ביותר של נשיאות אובמה: הצלתה של תעשיית הרכב, בתחילת 2009. הרפובליקנים התנגדו לה חד-משמעית. את הדיבידנדים שלה קוצר אובמה לא רק באוהיו, כי אם גם במקומות אחרים במערב התיכון.
ההחלטה ההיא וברכותיה מקילות עליו לטעון למעמד של ידיד האדם הפשוט, מוטיב העומד ביסוד הצלחותיה של המפלגה הדמוקרטית זה 80 שנה, מימי פרנקלין רוזוולט ומאבקו נגד השפל הכלכלי הגדול.
"נוצרי", הזכיר אובמה למדונה
ה"כלכלה, טמבל" לא שירתה את מיט רומני במידה המקווה. בשבועיים האחרונים צפינו בניסיון שלו לגוון את רפרטואר המסרים המצומצם שלו, ולהשתמש גם בענייני חוץ נגד הנשיא. עד כמה שאפשר להעריך, זה לא הסתייע.
נאומו של הנשיא בעצרת האו"ם אתמול (רביעי) היה מלאכת-מחשבת של מסרים ישירים ומובלעים. במשפט אחד הוא הצליח לנזוף ברדיקלים מוסלמים - וגם לקרוץ לעבר הספקנים שבבוחרים: "כמוני ממש, רוב האמריקנים הם נוצרים. אף על פי כן איננו אוסרים דברי נאצה וכפירה נגד קודשי דתנו". לא הזיק לנשיא להזכיר שהוא נוצרי, יומיים לאחר שמדונה אמרה בהיכל הספורט הענקי של וראייזון בוושינגטון, כי "יש לנו מוסלמי שחור בבית הלבן". היא הסבירה אחר כך שהיא לא התכוונה.
ויכוח הטלוויזיה הראשון ממשמש ובא: ביום רביעי הבא, בדנוור שבקולורדו. הנושא: ענייני פנים. ענייני חוץ יידונו שבועיים ושלושה אחר כך, בשני הוויכוחים הבאים.
הזהרה אחת: מוטב שלא להמעיט מסיכויי רומני בוויכוחים. הוא אמנם נוטה למעידות רטוריות, אבל עשה חיל בוויכוחים עם יריביו בתוך המפלגה הרפובליקנית. בשעת הצורך, נימוסיו הטובים מתקלפים על נקלה, והוא תוקף כבולדוג.
הזהרה שניה: מוטב שלא להניח את יתרונו של אובמה. הוא אמנם נואם רב תהילה, אבל כישרונותיו הרטוריים אינם מתורגמים אוטומטית לוויכוח פנים אל פנים. הוא לא היטיב במיוחד ב-2008.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.