רמי קובו יושב בחנות העתיקות הקרויה על-שמו וצופה על העוברים ושבים. מדי פעם נכנס לחנות זוג שעושה סיבוב ויוצא בלי לקנות דבר. קובו, דור שני למוכרי עתיקות ברחוב יוחנן, חוזה בדיוק מפתיע את כל מה שיגידו המטיילים המזדמנים: "תיכף הם יגידו 'לסבתא שלי היה כזה', יגעו קצת בסחורה, יצלמו את עצמם מחזיקים משהו בלי לבקש רשות, וילכו".
אחד הזוגות מתעניין במחירה של איזו צלחת הגשה. קובו מתרומם באיטיות מהכיסא. מנורה כבדה שהוריד לאחרונה עבור לקוח נפלה לו על הרגל, והוא מתנהל עכשיו עם קביים. "300 שקל. זו צלחת לתותים עם חלוקה מיוחדת". הזוג מודה לו וממשיך הלאה. "הם לא באמת רצו לקנות, רק להבין מה הקטע של הצלחת, וחיפשו דרך המחיר להוציא ממני את ההסבר".
קובו הוא במידה רבה משל למהפך שעובר כיום שוק הפשפשים: הסוחרים הוותיקים מפנים את מקומם לטובת בוטיקים, חנויות מעצבים ומקומות בילוי. הביקוש לסחורה שלהם הולך ופוחת. "ההתחדשות של השוק גמרה את הענף", קובו מאבחן. "האוכלוסייה שמגיעה לפה עכשיו נכנסת אלינו כאילו אנחנו מוזיאון".
- ההתחדשות לא מביאה איתה קהל מבוסס, כזה שיודע להעריך את הסחורה?
"אנחנו לא מרוויחים מהשינוי הזה. זה לא הקהל הנכון מבחינתנו. פעם היו מגיעים לכאן אוהבי עתיקות כי היה להם איפה לנבור, היו עוברים לחנויות היד שנייה והאלטע זאכן. היום אין להם בשביל מה לבוא, אנחנו הולכים ומתמעטים".
צלצול טלפון קוטע את השיחה. הבן של קובו, דור שלישי בעסק, בדרכו לביתה של אחת הקליינטיות. "אנחנו מפנקים את הלקוחות ומביאים להם את הסחורה עד הבית, כדי לא להפסיד מכירות", קובו מסביר. "אני עדיין מצטער שלא קניתי פה חצי שוק כשהמחירים היו ברצפה, כי השכירויות היו מסדרות אותי, אבל נקווה שגם ככה נשרוד".
- שוק הנדל"ן רותח בכל מקום, אצלכם השינוי בשכירות כל-כך גדול?
"פועה (פועה לדזינסקי, בעלת בית הקפה הוותיק פועה, ח' ש') התחילה פה ב-89' עם חנות פרחים. היא ישבה על 18 מטר מרובע שהשכרתי לה ב-300 דולר. היום אני משכיר את אותו השטח בעשרת אלפים שקל. אז השינוי גדול או לא? אני במצב טוב, כי החנות היא שלי, אבל שוכרים פה בקושי שורדים".
- כוחות השוק עושים את שלהם.
"אפשר לומר שהפשפשים עפו, רק השם נשאר".
איך קורה ששוק משנה את פניו? מאיפה זה מתחיל? האם היו אלה יזמים צעירים שהימרו על ההזדמנות ועיצבו לאט-לאט מציאות חדשה, או שהייתה זו עיריית תל אביב יפו, שבמסגרת תקציבי הפיתוח שהיא מזרימה ליפו שמה את שוק הפשפשים מחדש על המפה? מטבע הדברים, מתכננים שעובדים עם הרשויות זוקפים את השינוי לזכות העירייה, שסחפה אחריה משקיעים פרטיים בהנחה שאם העירייה משקיעה כאן כסף מדובר בהימור בטוח; הפחות ממסדיים מאמינים שהעירייה ידעה לזהות את ניצני השינוי ופשוט הצטרפה לחגיגה, כשם שעשתה באיחור אופנתי גם ברחוב שינקין, שהפך לאחרונה למדרחוב. האמת נמצאת איפשהו באמצע.
"מתכננים לרוב לא ממציאים תהליכים", מסבירה פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית. "כשהם קולטים שמתחיל שינוי, עולה אצלם שאלת המדיניות - האם לתת לזה דחיפה מלמעלה או לתת לטבע לעשות את שלו. ההתערבות מאוד קורצת לרשויות כי היא מביאה איתה אנשים יותר 'יפים', תיירים, וכמובן יותר מסים. קל יותר לאכוף תשלום מסים כשיש חנויות מסודרות מאשר שוק פרוע. כך שמאוד מפתה לעשות כאן סדר ולהשקיע בשיפוץ".
עמי כץ, מנכ"ל המישלמה ליפו (הרשות העירונית לפיתוח יפו) מעדיף את התפיסה היותר רומנטית: "התהליך שעובר על שוק הפשפשים הוא חלק מתנופת הפיתוח האזורי שעוברת על יפו בכלל, במסגרת מדיניות של אפליה מתקנת. השקענו ביפו למעלה ממיליארד שקל בעשור האחרון, גם בשכונות כמו יפו ג', יפו ד', עג'מי ולב יפו, ככה שאי-אפשר לומר שאנחנו מתמקדים רק באזורים התיירותיים. לפני שבע שנים החלה העירייה, בשיתוף משרד התיירות, לשפץ את אזור שוק הפשפשים וכיכר השעון. השקענו קרוב ל-51 מיליון שקלים בשיקום התשתיות באזור. מחירי הנדל"ן ביפו נמצאים בעלייה מתמדת, גם שוק הפשפשים מושפע מההתחדשות הזאת. אפשר לומר שהוא התעורר לחיים והפך למזמין ולמפתה יותר מאשר בעבר".
והשינוי אכן מפתה ומזמין, בעיקר את אוכלוסיית הבליינים. מי שפוקד את אזור השוק בשעות הערב יופתע ממספר המבלים ומשפע מקומות הבילוי שמזמן המקום. טאפס בר ספרדי, מסעדה איטלקית, סושי, גלידריית גורמה, ברים שכונתיים, מה לא. את נוכחותם של הנרקומנים שגדשו את האזור בעבר מחליפה כעת להקת פלמנקו שמנגנת בקרן רחוב, ומי שמבקש אווירה ישראלית יותר ימצא את מבוקשו אצל דמויות כמו דני ליטני, רונית שחר ושמעון פרנס, שמופיעים בקפה יפו הפינתי.
בחיפושים ברשת המגמה הזאת ניכרת היטב. "שוק הפשפשים הוא השוק עם כמות החיפושים הגדולה ביותר ברשת אחרי שוק מחנה יהודה בירושלים", מאבחן מיכאל וייס, מייסד משותף ברשת אתרי השווקים יאללה באסטה. "הפשפשים מוביל בפער ניכר מול שווקים כמו הכרמל או לוינסקי".
- כי הוא מיצב את עצמו כאופציה של בילוי ולא רק של קניות.
"נכון. אנשים מחפשים, 'מסעדות בשוק הפשפשים', 'שוק הפשפשים בשבת', ו'שוק הפשפשים בלילה', הרבה יותר מאשר 'חנויות בשוק הפשפשים'. שוק הפשפשים, אגב, הוא היחיד מבין כל השווקים שנעשה לגביו חיפוש בהקשר של חיי לילה. החיפושים הללו מעידים שהציבור הפנים את השינוי שחל במקום, כיוון שבשווקים הקלאסיים החיפושים ברשת מתמקדים בעיקר בשעות הפתיחה ובמפת השוק".
את פרופ' אלי שטרן, בעל משרד תכנון ומרצה במחלקה לגיאוגרפיה ולפיתוח אזורי באוניברסיטת בן-גוריון, זה לא מפתיע: "תושבי תל אביב מחפשים כל הזמן מקומות בילוי חדשים, וטבעי שיגיעו גם לשם. המרחב היה בשל לזה. בהתחלה הבילוי התמקד בעיקר בימי שישי, היום החזק של השוק, ובהמשך, עם פתיחתן של המסעדות, הפך לאופציה גם בשאר ימי השבוע. העירייה פתחה ברחוב עמיעד גלריה שהביאה קהל, ובעקבותיה נכנסו עוד אמנים. להגיד לך שהשוק יהפוך למושבת אמנים? אני בספק. סביר שגם הם יידחקו הצדה כשתשתלט אוכלוסייה חזקה יותר על השוק".
- אתה מתכוון למשפחות או לבעלי עסקים?
"גם וגם. זה עדיין לא נחשב למקום טוב לגדל בו ילדים. יפו עדיין לא תפסה את הזינוק, אבל הטרנד הזה של משפחות צעירות שבוחרות בתל אביב יגיע גם לשם. רק שבתל אביב חלק מהמשפחות הצעירות מחזיקות בדירות שקיבלו בירושה, וביפו זה קצת יותר מסובך, כי האוכלוסייה באזורים הטרנדיים היא בעיקר אוכלוסייה ערבית, ולכן התהליך יהיה איטי".
- איטי אבל מתמשך; אוכלוסייה מבוססת לא תוותר על שדרוג השירותים באזור.
"גם הדור החדש של הסוחרים ידרוש יותר. כשם שרחוב הרצל, שפעם היה החצר האחורית של תל אביב, הפך לרחוב העיצוב, גם פה העסקים הוותיקים ייאלצו להשתדרג או לפנות את מקומם לעסקים סטריליים יותר. זה קורה בכל מקום בעולם שבו מזהים פוטנציאל של אותנטיות".
מי שאוכל לא קונה
לתהליך שעובר על השוק יש שם: ג'נטריפיקציה - מעבר של אוכלוסייה אמידה לאזור עני, שמשנה את אופיו ודוחק את הוותיקים החוצה, כיוון שאינם יכולים לעמוד ביוקר המחיה שמביא עמו השינוי.
גם בשוק הפשפשים, כמו בכל תהליך ג'נטריפיקציה שמכבד את עצמו, זה התחיל נחמד. מתיחת הפנים שעבר האזור חיממה את הלב, ההשקעה בתשתיות ובניקיון ניכרה בכל צעד, תחושת הביטחון השתפרה. הכול נראה מבטיח, לפחות לנכנסים, שמרגישים אפילו תחושת חלוציות, במסגרת הסתגלותם להווי המקומי. עד שהעניינים החלו לצאת מעט משליטה.
נכון, זה לא דרמטי במיוחד - בסך-הכול מדובר בפתיחה של עוד כמה בתי קפה, פה ושם כמה מסעדות חדשות - אבל לאיזון העדין שעליו נבנה השוק, מקומות הבילוי האלה מסמלים יותר מכל את הסחרור שאליו נקלע המקום ואת דחיקתם של הוותיקים החוצה. כי אם יש דבר שעליו מסכימים כולם, סוחרים ותיקים וחדשים כאחד, הוא שמי שבא לאכול לא בא לקנות. ודאי לא רהיטים או קנייה משמעותית אחרת. מה גם שהשעות ההומות בשוק הן שעות ערב, אז בעלי החנויות ממילא סוגרים.
"על הדרך קונים רק פיצ'פקס, אולי תכשיטים", מסביר עקי כהן, בעל חנות העתיקות עקי. "אף אחד לא יקנה כורסה כשהוא בא לאכול. ועכשיו זה רק אוכל, אוכל ואוכל. הצביון של השוק איבד את הפואנטה שלו. פותחים כאן עוד בר או עוד סניף של חנות משינקין, ועל חשבון מי זה? דיירים שנמצאים פה כבר ארבעים שנה. גם כשהם יכולים לעמוד בתשלומים, מגיעים צפונבונים שמציעים לבעל הבית שלהם יותר כסף וגורמים להם לצאת".
אז ככה נראים כוחות השוק בשוק הפשפשים. "העירייה אולי חושבת שהיא שולטת במצב, אבל תהליך הג'נטריפיקציה חזק ממנה", מעריכה ד"ר נורית אלפסי מהמחלקה לגיאוגרפיה ולפיתוח אזורי באוניברסיטת בן-גוריון. "היא אולי התניעה אותו, אבל לא באמת יכולה לשלוט בו".
עד כמה העירייה בכלל מבקשת להקל על הוותיקים? עמי כץ דווקא משדר אכפתיות, ולמרבה ההפתעה, אפילו מכה על חטא: "אנחנו מודעים לכך שבשנתיים האחרונות השוק הפך לאטרקטיבי מדי. בתי הקפה וחנויות המעצבים העלו את מחירי השכירויות ודחקו רבים מעסקי היד-שנייה החוצה. זה לא שהם נעלמו לגמרי, אבל זו המגמה וזה מאוד מדאיג אותנו. האטרקטיביות של השוק, הסקסיות שלו היא בזכות עסקי היד השנייה, זו הייחודיות שלו, וזה המיתוג שלו, ולכן העברנו כבר לפני שנה וחצי החלטה שמגבילה את עסקי ההזנה ללא יותר מ-25% מסך כל העסקים באזור".
- הוותיקים טוענים שעדיין נפתחים פה בתי קפה ומסעדות בתדירות גבוהה.
"יש עוד כמה מקומות שייפתחו עד שנגיע ל-25%. אני מכיר את הטענה שהתעוררנו מאוחר מדי ושאנחנו כמו הילד ההולנדי שמנסה עם האצבע לעצור את השיטפון, אבל אנחנו באמת משתדלים ליצור תמהיל רציונלי. אין לנו שום יכולת להגביל בוטיקים או חנויות אחרות, כי מדובר בהליך רישוי שונה מזה של בתי האוכל, ומבחינה חוקית אין לנו מה לעשות. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, ושיהיה ברור שאנחנו חס וחלילה לא נגד החדשים".
- בכל זאת, מה לגבי הקלות לסוחרים הוותיקים? הקלה בארנונה, למשל.
"הקלה בארנונה היא בלתי אפשרית, אבל אנחנו כן מנסים להקל בהליכי הרישוי. חושבים על הפקת אירועים דווקא בשעות היום, שיביאו מבקרים לאזור בשעת פתיחת חנויות. כוחותינו בסך-הכול מוגבלים, 95% מהקרקעות פה הן של המינהל, זה לא מגרש המשחקים שלנו".
- השטח רוחש סביב פינוי הרוכלים שמוכרים חפצים ישנים כדי לבנות במקום חניון תת-קרקעי. מה יקרה איתם?
"בניית החניון תתחיל רק בעוד שלוש שנים, ואז באמת נזיז את עסקי הרוכלים למקום אחר עד לסיום העבודות. כמובן שנדאג למזער את הפגיעה בהם עד כמה שאפשר, נמצא להם מקום אחר, נפרסם לאן הם עברו. תמיד יש את המתח אם לעשות או לא לעשות, ותמיד יש חששות משינויים. אי-אפשר לקפוא על השמרים בגלל זה".
נורית אלפסי מסרבת להתרגש: "העירייה היא אולי לא הילד הרע בסיפור, אבל גם אין סיבה שנזיל דמעות ונרחם עליה, כי היא נהנית מעליית ערכם של הנכסים באזור. מה שמעניין בכל התהליך הזה הוא שהכול התחיל בזכות אותם סוחרים ששיוו למקום אווירה מיוחדת ואותנטית, הכי רחוקה שאפשר מאווירת הקניון. הסוחרים החדשים אולי רצו להיות חלק ממנה, אבל הפכו אותה, בלי ששמו לב, לדיסנילנד. מי שחושב שהעניים והעשירים ימשיכו לחיות כאן בכפיפה אחת הוא נאיבי. תהליך המיון הטבעי ימשך עד שכל האזור יתמלא בעשירים נורמטיביים. כל אותם סוחרים של פעם, כל אותם נרקומנים וזקנים לא יתאדו, כמו שנוח לנו מאוד לחשוב, הם פשוט ילכו למקום אחר".
לאן בדיוק? "היהודים לחולון בת-ים והערבים לרמלה לוד", משיבה עו"ד אורה בלום מהקליניקה לתכנון, ליזמות ולמשפט בקהילה באוניברסיטת תל-אביב. "תהליך הג'נטריפיקציה לא חדש ביפו, והתחיל עוד לפני הפיתוח של שוק הפשפשים. יש לו מחיר ומשלמות אותו האוכלוסיות המוחלשות, שלא באמת מצליחות להשמיע את קולן. העירייה יכולה למצוא את הדרך להקל עליהן, להוסיף עוד סעיף, לתת פטור בתנאים מסוימים, היא רק צריכה לרצות. המדיניות שלה אולי לא תשנה את הדברים מן היסוד, אבל בהחלט תשפיע על הקצב שלהם".
"כוחות השוק יקבעו"
אז איך נראים חיי המסחר החדשים ביפו? בעלי החנויות החדשות משוכנעים שכניסתם היטיבה עם כולם - מגנטה לקוחות לאזור והרגיעה את המתיחות עם הפקחים העירוניים, בזכות כניסתם של אנשים ש"ידעו איך לדבר עם הפיקוח". הוותיקים מגחכים מתחת לשפם כשהם שומעים את ההערכות האלה. "לידי יש חנות חדשה של רהיטים", מעיר קובו, "תשבי ותספרי כמה נכנסים אליי וכמה אליה, אני בטוח שהיחס הוא פי שלושה לטובתה".
גלית פלד, מבעלי החנות, Homework שמה, דווקא אינה מרגישה אנרגיות רעות: "קיבלו אותנו מאוד יפה. אני מודעת לאמירות נגד החדשים אבל לא הרגשתי את זה בעצמי. להפך, יש לנו שיתוף פעולה מלא עם הוותיקים. כשתי נשים שפתחו חנות והיו צריכות עזרה בסחיבה של דברים, שמחו מאוד לעזור לנו. יש מישהו שעושה לנו הובלות, ואחד אחר שאנחנו קונות ממנו דברים. אנחנו מייצרות עבודה גם בשבילם".
- למה הגעתן לפה?
"חיפשנו בהתחלה בנווה צדק, ואנחנו שמחות על הבחירה לפתוח כאן. מעבר לזה שהמחירים פה לא היו מטורפים כמו במקומות אחרים, יש פה את הקהל הנכון בשביל מי שמוכרות גם עתיקות וגם חפצים חדשים. מגיעים הרבה מעצבי פנים עם הלקוחות שלהם, ואנשים שכבר מכירים אותנו וחוזרים שוב".
אפרת הרשקו, מנהלת השיווק של הומאז', עוד חנות רהיטים שנראית כאילו נלקחה מקניון רמת אביב, מספרת אף היא שהרבה מהלקוחות מגיעים יחד עם האדריכלים ועם מעצבי הפנים ששכרו. נראה שייקח זמן עד שהאזור ייתפס כאופציה טבעית לחיפוש אחר ריהוט יוקרה. "אנשים מאוד מופתעים כשהם נכנסים אלינו", מאשרת הרשקו, "אבל נראה שזה נעים להם".
- לא מחפשים את ההתמקחות של השוק?
"ישראלים תמיד ישאלו אם אפשר להוריד משהו, אם יש איזושהי הנחה, אבל אין אווירת שוק. יש לנו לקוחות מכפר שמריהו, ממיתר, מלהבים, וכמובן מתל אביב".
מי ששילב את הישן עם החדש הוא גלעד מושקטל מאייטמס גלרי. הוא חבר לבעל חנות עתיקות שהיה באזור, ויחד פתחו חנות משותפת שחציה מתמקד בעתיקות, וחציה האחר מציע ריהוט חדש בסגנון רטרו. שותפו, חוזר בתשובה שמעדיף ששמו לא יופיע בעיתון, מסביר את המהלך: "אנשים היום רוצים לקנות בחנות שהיא מותג, שיש לה אתר אינטרנט, פרסום. אני הבנתי את זה והלכתי קדימה. מי שלא אוהב את השינוי ונשאר כמו פעם לא ישרוד כאן".
כניסתן של הרשתות הגדולות היא אולי האיום הגדול ביותר על העסקים כאן. בהיעדר ועד נבחר של בעלי העסקים, כמו שהיה בשוק מחנה יהודה, קשה למצוא אותם מאורגנים יחד נגד מה שעלול להפוך אותם סופית לקניון. פועה לדזינסקי, בעלת מסעדת פועה, מבכה את המצב: "עצוב לי לראות את החזון של העירייה שמתייחס לנדל"ן ולא לאנשים. אנחנו בפועה רואים את עצמנו כחלק אורגני מהשוק. את הכלים והריהוט אני קונה בכוונה כאן, אפילו שהיה לי זול יותר לקנות אותם במקומות אחרים, ואני מצפה שהעירייה תיקח אחריות על שימור המקום".
- אולי את חוששת מתחרות עם כל המסעדות החדשות שנפתחות פה?
"אני לא דואגת לפרנסה שלי, כי אני מסתדרת גם עכשיו. יכול להיות שקהל הלקוחות שלי היה חלק ממה שהביא את השינוי, ועדיין אני חושבת שאפשר לעשות יותר כדי לשמור על הצביון של המקום. מקומות בילוי בתל אביב יש הרבה, על שוק הפשפשים אי-אפשר לוותר".
אז מה יקרה בסוף? "כוחות השוק יקבעו", חוזה פרופ' אלתרמן. "מי שישרדו הם אותם סוחרים בעלי אופי שמסתגל לשינויים והון זמין שיאפשר להם לנסות דברים חדשים. זה כמו שיש את הירקנים שמתעקשים למכור רק מה שהם מוכרים כבר שלושים שנה, ויש את אלה שמבינים שכדאי להשקיע יותר בירקות אורגניים כדי להחזיק את הקליינטורה. מי את חושבת ינצח?".
כתבות
ני"ע
