קרם דה לה קרים: הכירו את אטרקציית הנופש בחצי האי קרים שבדרום אוקראינה

יקטרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית, כינתה את יאלטה פנינה בכתר הרוסי. סבתי שרה, עליה השלום, גלגלה על לשונה את השם יאלטה בגעגועים ובחרדת קודש. לנו, נכדיה, לא היה מושג היכן היא יאלטה, שהייתה סגורה באותם ימים מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות. אם מישהו היה מספר לנו אז ששנים לא רבות מאוחר יותר נוכל להגיע לאותה יאלטה רחוקה ונידחת בטיסה בת שעתיים משדה התעופה בן-גוריון, לא היינו מאמינים.

אבל כך בדיוק קרה. יאלטה היא עיירת נופש בדרום אוקראינה, בחצי האי קרים, על החוף הצפוני של הים השחור. מעטים מתעניינים בה, במיוחד כאלה שמוצאם מרוסיה; אבל השבוע שביליתי בה ובאתרים נוספים שבחצי האי היה חוויה מרתקת, רצופה בנופים פראיים, בנוף מיוער, בצמחיית חורש ובגנים בוטניים, באתרים ארכיאולוגיים, בהיכרות עם ההיסטוריה המפוארת של אימא רוסיה ועם שושלת הצארים, וגם עם פרק חשוב בהיסטוריה היהודית. לי היה חשוב הביקור להיכרות עם מוצא משפחתה של אמי, שעזבה את קרים לאחר המהפכה הסובייטית ועלתה ארצה, בראשית המאה הקודמת.

רומנטיקה בנוסח צ'כוב

חופי הים השחור הכחולים מאוד לוחכים מצוקים לבנים, ומזג האוויר טוב. הרים גבוהים ופסגות מושלגות סוגרים מצפון וממערב. יאלטה, מתברר, היא הפופולרית שבין הערים בחצי האי, ונחשבת למקום נופש ומרפא. שושלת הצארים בנתה כאן את ארמון הקיץ, ברון אחד בנה טירה על הצוק, אנשי תרבות חיו כאן - צ'כוב (בתקופה שבה היה חולה שחפת), פושקין וטולסטוי (שנלחם כאן במלחמת קרים). שיט לאורך חופיה מהווה תצפית מצוינת על הדאצ'ות (בתי הקיץ) ועל מועדוני החופשה שבנו לעצמם אנשי השררה של השלטון הסובייטי.

מלוננו, שנקרא בריסטול, נוסד ב-1887. חדרים גדולים ומרווחים, בריכת שחייה, חדר אוכל ובר. יתרונו הגדול במיקומו שליד הטיילת המשופצת, לא רחוק ממעגן היכטות, מרחק הליכה מהמדרחוב שוקק החיים. בגנו ניצב הפסל "הגברת עם הכלבלב", על-פי סיפורו המפורסם של אנטון צ'כוב, על התאהבותם האסורה של דמיטרי גורוב ושל אנה סרגייבנה, בזמן שהותם בעיירת המרפא יאלטה. בית הנופש של צ'כוב בעיר, המוקף גן עצי פרי ונושא את השם קרחת היער של האגדות, הפך למוזיאון.

במדרחוב יש חנויות מותגים, בתי קפה ומסעדות, מונומנט לזכר חיילי הצי הרוסי המפואר וגם סניף של מקדונלד'ס. יש גם ספסלי מתכת תחת חופת מטפסים ותצפית על הגלים המתנפצים למדרכה. האם מכאן ברח סבא שלי בן ה-14 עם דייגים לטורקיה הסמוכה, ולולא מצאו אותו הוריו אחרי כמה שנים והחזירו אותו הביתה, לא היה מכיר את סבתי, ואני לא הייתי כותבת את הדברים הללו?

כיסוני הבצק של הצארינה

חצי האי קרים נחשב לצומת דרכים חשוב של העולם העתיק. מי לא עבר שם: יוונים, שבטים גותיים, רומאים, הונים, כוזרים וקראים, ביזנטים, עות'מאנים, טטרים, רוסים ומי לא. במלחמת קרים (1856-1853) התנגשו האימפריה הרוסית מצד אחד, באימפריה העות'מאנית, באימפריה הבריטית, באימפריה הצרפתית ובממלכת סרדיניה, מהצד שמנגד. זו מתועדת בפנורמה תלת-ממדית מרהיבה בעיר סבסטופול.

בסבסטופול נמצא גם בסיס ימי של צוללות סובייטיות, הממוקם בתוך לשון ים ארוכה הנכנסת אל מתחת להר. הנמל מוסתר מעין רואה, ומהווה חוויה תיירותית מיוחדת עם מעגן ספינות חלודות ודוממות; תיעוד של פאר העבר ומזכרת מימי המלחמה הקרה.

עוד אתר הקשור במלחמות עולמיות הוא ארמון ליבאדיה - מעון הקיץ של הצארים הבוהק בלובנו, ניצב על קצה גבעה סלעית וצופה על הים, מוקף בפארק מטופח ובעצים עתיקים; מחזיר מעט מכבודם של הצאר ניקולאי, של רעייתו אלכסנדרה ושל חמשת ילדיהם, שחוסלו בידי הבולשביקים. חדרי הבית ורהיטיו המקוריים - התמונות, הכלים, חדרה של הצארינה, חדר הילדות, חפציהן וספריהן - השתמרו גם הם. בפטיו אריחים מצוירים וגן פסלים מקורה.

בפברואר 1945 התקיימה בארמון ועידת יאלטה. צ'רצ'יל, סטאלין ורוזוולט, שהסתמנו כבר כמנצחים של מלחמת העולם השנייה, נועדו להחליט על גורלה של אירופה בתום המלחמה, ולחלק ביניהם את השטחים ואת אזורי ההשפעה שהתוו את דמותה של אירופה בעשרות השנים שלאחר מכן.

מדרגות הארמון מובילות לתצפית על הים, ובצדן פסלי אריות לבנים. הישנוני שבהם מכונה צ'רצ'יל - מחווה לווינסטון צ'רצ'יל. אני מטיילת בגן היפה של הארמון, ותוהה אם כאן ישבה הצארינה וכרסמה צ'יבורקי וסרמה - כיסוני הבצק במילוי בשר, שהביא לה השליח מביתה של סבתי שרה, שהייתה הבשלנית שלה.

על טטרים ועל יהודים

שם משפחת אמי "קוקוס" (עין כחולה); "אהה, קוקוז", אומרים לי. יש עיירה כזאת ליד עיר הטטרים בחצ'יסראי. ליהודים יש מקום של כבוד בהיסטוריה המקומית. לצד היהודים האשכנזים ה"רגילים" היו גם יהודים שכונו קרימצ'קים - עדה ייחודית שנכחדה כמעט לגמרי בשואה. מוצאם האתני*של הקרימצ'קים אינו ידוע בוודאות, אך ההשערה היא שהם בני תערובת של יהודים שהיגרו לאזור קרים במאות הראשונות*לספירה (ואולי קודם לכן) מאסיה הקטנה ומאזור הקווקז, עם כוזרים, עם שבטים גרמניים-גותיים שישבו באזור זה, ועם ביזנטים שהיגרו לקרים במהלך הדורות.

הם חיו לצד הטטרים, ואף אימצו את השפה הטטרית-קרימאית, שבה שולבו מילים ממקור עברי-ארמי. אבל זה לא אומר ששררה הרמוניה ביניהם. אומרים שהטטרים עשו הון מחטיפות יהודים ומפדיונם אחר כך בידי בני עמם. במשפחה טוענים שסבתי נחטפה גם היא עם משפחתה מפולין, ונפדתה מידי הטטרים על-ידי יהודים ביאלטה. אנחנו נוסעים לבחצ'יסראי (Bakhchisarai), היא עיר הטטרים. עד לתקופת סטלין חיו בחצי האי קרים כרבע מיליון מהם, אבל אחרי שסטלין האשים אותם בבגידה במולדת וגירש אותם לאוזבקיסטן ולקזחסטן, חלקם כונסו בעיר זו. בשנים האחרונות הטטרים שבים לקרים.

הביקור בעיר חייב לכלול את ארמונו המפואר של הפחה, הלוא הוא החאן, השליט הטטרי הידוע בנשותיו הרבות. הארמון מוקף גן גדול ובתוכו מזרקת הדמעות שנבנתה כמזכרת לאישה שאהב במיוחד. פושקין התרגש מהסיפור, הניח במזרקה ורד וכתב עליה שיר. בסמוך לבחצ'יסראי מנזר המערות המרשים של אוספנסקי, אוסף מערות נזירים חצובות בדופן קניון. כיום עדיין חיים שם 14 נזירים. אישה המטאטאת בזרדים את החצר נעצה בנו מבטים. נערה צעירה צלצלה בפעמונים.

במעלה הקניון, בהליכה שאורכת כשעה, נמצאת עיר המערות שופוט קאלה (Chufut Kale), ששימשה ביזנטים וטטרים, אך שימשה גם את עדת הקראים, שבניגוד לקרמצ'קים, ידוע שמקורם האתני בכלל בכת יהודית מהמאה השמינית לספירה. ייתכן שהתערבבו עם שבטים טורקיים, בדומה לכוזרים. אפשר לראות את בתי הכנסת, את ביתו של המנהיג הקראי אברהם פירקוביץ', מוזיאון ובית קברות.

את ארמון קן הסנונית, אחת האטרקציות המפורסמות של יאלטה, שמרנו ליום האחרון. רכשנו מזכרות מהרוכלות - עבודות עץ מקומיות ובבושקות מצוירות, מגנטים עם צילום של קן הסנונית ושל ארמון הצאר. קן הסנונית הוא אטרקציה תיירותית מרשימה, מבנה ניאו-גותי בן 100 שנים, הממוקם על צוק בגובה ארבעים מטרים, ממש מעל הים השחור. בנה אותו ב-1912 הברון פון-שטיינל, גרמני-בלטי שהתעשר בעסקי הנפט.

הפסקת קפה ובלינצ'ס - מטוגנים, מתוקים, משמינים, עם קפה, בארוחה, בסיום ארוחה, במלון ובמסעדה; בלינצ'ס כגאווה מקומית. האוכל עצמו תפל למדי, היינות, לעומת זאת, טעימים ומתוקים. אפשר לבקר ביקבי יין ולטעום, ואפילו ביקב שמפניה שבמפרץ נובי סווט (עולם חדש). לקראת הנסיעה בחזרה אפשר להרים כוס לכבוד העבר, ההווה והעתיד.