את ההישג הזה אף אחד כבר לא יוכל לקחת מרה"מ בנימין נתניהו: יציבותה של ממשלתו, והעובדה שמילאה את ארבע שנותיה, החדירה סופסוף מידה של שפיות במערכת פוליטית נוירוטית ותזזיתית. מרוב שהתרגלנו לבחירות מוקדמות, כל שנתיים וחצי-שלוש, נשמעות אפילו עכשיו הטרוניות המוכרות בנוסח: "בשביל מה צריך את זה עכשיו", "סתם בזבוז של כסף, הרי ממילא יודעים מה יהיו התוצאות". אמת, התוצאות אולי ידועות וגם העלות הכספית לא מבוטלת, אבל מה לעשות שבדמוקרטיה הולכים לבחירות אחת לארבע שנים. כך מקובל.
יש חוק לא כתוב שהתקבע כאן ב-20 השנה האחרונות: ממשלה נבחרת לארבע שנים ומכהנת שלוש. נתניהו שבר את הקונספציה כשהצליח להשלים קדנציה של ארבע שנים מלאות. בחודש הבא יעקוף את רה"מ לשעבר יצחק שמיר ויירשם כראש הממשלה עם תקופת הכהונה השנייה באורכה (אחרי דוד בן-גוריון) והפז"מ עוד דופק.
שני גורמים סייעו לו להגיע לנקודה הזו. ראשית, ממשלתו לא קידמה תהליך מדיני. ועידת מדריד הפילה את שמיר ב-92', וואי-פלנטיישן גמרה את נתניהו ב-99', וההתנתקות שמטה את הליכוד מתחת לרגליו של אריאל שרון. כל אלה לא קרו בקדנציה החולפת. היעדרו המוחלט של תהליך מדיני כלשהו איפשר לראש הממשלה המכהן לשייט בניחותא בלי להרגיז יותר מדי את ניצי מפלגתו ואת השותפות בקואליציה.
וישנו גם התקציב הדו-שנתי. בלי דיון ציבורי, ובלי שנבחנו לעומק המשמעויות החוקתיות אימצה ממשלת ישראל פטנט ייחודי שהקל על חייה. ראשי ממשלות בעבר, פראיירים שכמותם, הביאו תקציב חדש בכל שנה. הם נלחמו על רוב בממשלה, הזיעו בכנסת, נשאו ונתנו, ובסוף או שהעבירו תקציב או שנכשלו והקדימו את הבחירות. נתניהו עשה לעצמו חיים קלים. אמנם ניתן לערער על התועלת הכלכלית הגלומה בתקציב הדו-שנתית, אבל אין מה להתווכח על התרומה הדרמטית שהייתה לו בשמירה על היציבות הקואליציונית.
נסו לשוות מה היה קורה לו היה ראש הממשלה צריך להעביר תקציב לפני שנה, מיד עם שוך המחאה החברתית, ובתום שלוש שנים לכהונת ממשלתו. האם היה מצליח לקדם גזירות ומסים מיד אחרי שמאות-האלפים שבו מהרחובות לבתיהם, או שמא היה נקלע לאותה דילמה שבה מצא עצמו כעת. תרשו לי להמר, כי לו הייתה הממשלה נאמנה לעקרון התקציב החד-שנתי שהיה נהוג כאן עד להקמתה, ייתכן שהבחירות היו נערכות כבר לפני שנה.
העדיפו לעסוק בקניבליזציה
ההכרזה הרשמית על הקדמת הבחירות מאירה את עליבותה של האלטרנטיבה העומדת בפני הבוחר. ארבע שנים תמימות היו להם, למנהיגים הדגולים מהמרכז ומהשמאל. בזמן הזה הם יכלו לגבש מבנה מסודר, לנסות וליצור היררכיה פנים-גושית שתוכל להוות משקל-נגד לקואליציית השלטון של הימין. איפה. במקום לגבש אלטרנטיבה הם העדיפו לעסוק בקניבליזציה. כל אחד מנסה לנגוס בשני כדי לתפוס מקום טוב יותר בתור לממשלת נתניהו הבאה. יותר משהם מתנגדים לראש הממשלה הם מתעבים זה את זה.
יור"ית העבודה שלי יחימוביץ' שונאת את רה"מ לשעבר אהוד אולמרט הרבה יותר מאשר את נתניהו; יו"ר קדימה, שאול מופז והיו"רית לשעבר ציפי לבני יעדיפו לשתף פעולה עם הכהניסט מיכאל בן-ארי מאשר זה עם זה. אם מישהו באופוזיציה לא יתעשת בקרוב, נתעורר שוב לאחר הבחירות לקול קינותיהם של הגגני השמאל ששוב לא יבינו מהיכן נחתה עליהם הרעה הזו.
אז מי תהיה מפלגת הבאזז של 2013? בפעם הקודמת, ב-2009, זה היה אביגדור ליברמן; לפניו היו אלה הגמלאים ב-2006; וטומי לפיד ב-2003. ליחימוביץ' יש פוטנציאל לעורר מומנטום, וגם יאיר לפיד אולי יכול, אבל בסוף, מן הסתם, יהיה זה נתניהו שייקרא להרכיב את הממשלה הבאה. אז הוא יתייצב גם בפני הדילמה האמיתית.
האם להקים ממשלה אזרחית, חילונית, שגם אם לא תביא שלום תוכל סופסוף לשנות סדרי עדיפויות ולייצב שיטת ממשל נורמלית, או שהוא יקרא מחדש לכל השותפים הטבעיים, יקים לתחייה את הקואליציה היוצאת, ויקרא תיגר על מעמדו של בן-גוריון כרה"מ עם תקופת הכהונה הארוכה ביותר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
