ישראל לא רלבנטית

מדיניות חוץ הרפתקנית משכבר הימים גובה מחיר כבד בימים האלה, גם מארצות הברית גם מישראל. חטאי אבות מעקרים את הפוטנציה של הבנים. ארצות הברית שרויה עכשיו בפסיביות שלא ראינו כמותה לפחות מאז הסוף הטרגי של מלחמת וייטנאם. לפני חמישים שנה, עודף של ביטחון עצמי הניב החלטות הרות אסון על התערבות צבאית; האסון הפיג את החשק להוסיף ולהתערב; לפני ארבעים שנה, אמריקה נקלעה לעמדת צופה במקומות שנחשבו קודם להכרחיים לביטחונה הלאומי.

כל בעל ברית, בכל יבשת, חשש שהוא עומד להיעזב לנפשו "כמו וייטנאם". אחדים אמנם נעזבו: בדרום מזרח אסיה, באיראן, במרכז אמריקה. אחרים ניסו להתרחק מאמריקה, לטובת שלומם הנפשי והפיזי. חלקים ניכרים של דעת הקהל בדמוקרטיות המערביות פנו לה עורף. הקונגרס של ארצות הברית חקר בפומבי את קהילת המודיעין, ועיקר אותה מן החשאיות ההכרחית לפעולותיה.

ההשפעה הסובייטית התפשטה באפריקה כמאכולת אש. חילות משלוח קובניים לחמו באנגולה ובאתיופיה, לרעת האינטרסים של ארצות הברית. המהפכה האסלאמית באיראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטן, באותה השנה עצמה (1979), חשפו את אמריקה במלוא חולשתה. קשה להאמין איזו פסימיות השתלטה אז על העולם החופשי.

עברו כמעט עשרים שנה לפני שהטראומה של וייטנאם שככה, ועברו עוד שלושים שנה לפני שלקחיה נשכחו מעיקרם. ב-2003 התעורר הרושם שמתחיל עידן של הגמוניה אמריקאית במזרח התיכון. האמריקאים אפילו ציירו דגל חדש בשביל עיראק שלעתיד לבוא, זו שנועדה להיות בעלת ברית נאמנה של ארצות הברית (היא סירבה לאמץ אותו). צבא אמריקאי עמד בגבול סוריה, ונופף אצבע מאיימת לעומת בית אסד. ייכנס, או לא ייכנס, זו הייתה השאלה. לא נכנס. ועד מהרה שקע בבוץ העיראקי עד צוואר.

יציאת אמריקה מעיראק (2011) אמנם לא הייתה כרוכה בהשפלה פומבית, כמו יציאתה מווייטנאם (1975), או כמו מנוסת ישראל מלבנון (2000), אבל האמריקאים יצאו כמעט בלא כלום. השפעתם על עיראק עומדת כיום ביחס הפוך לגודלה המגוחך של שגרירותם בבגדד. בלוב הם העדיפו "להנהיג מאחור", ולא בלוב הם לא ינהיגו משום כיוון.

היה היו קווים אדומים

אפילו בשעה שישראל מתבוננת בעצבנות בשעון, ומעוררת את הרושם שהיא מוכנה לצאת למלחמה על איראן, היא שרויה בפסיביות יוצאת דופן כלפי סוריה. ראש ממשלתה, החוזר ומותח קווים אדומים, עדיין לא נשא נאום לאומה ולעולם על הסכנה המיידית החמורה ביותר לביטחון ישראל. כמובן, לישראלים אין סיבה להתגעגע אל הקווים האדומים שממשלותיהם חזרו ומתחו בלבנון מאז אמצע שנות ה-70. הקווים ההם היו מבוא להרפתקה נפסדת, שבסופה נמחקו כל הקווים ואבדה כל השפעה. תאבונו של אריאל שרון לברוא את לבנון בצלם חזונו האסטרטגי הניב את משטר החיזבאללה.

אבל לא כל קו אדום מוכרח להזכיר את איוולת 1982. ישראל מתחה קווים אדומים בירדן, לפני 43 שנה. היא עמדה על סף התערבות צבאית, כאשר אסד האב שלח טנקים אל מעבר לגבול, בניסיון להפיל את המלך חוסיין. גם בשיא כוחה, בין 1967 ל-1973, ישראל לא הייתה מעצמת על אזורית, על אף שיכרון החושים שתקף כמה משריה ומקציניה. היא הייתה, לעומת זאת, משתתפת רבת השפעה בתהליכים שהשפיעו על שלומה.

עומק הדילמה שסוריה מציגה אינו מצדיק את ההימנעות הכמעט קפדנית של ישראל מלהשמיע את קולה. אכן, לא ברור כלל איזו סוריה תקום על חורבותיו של משטר אסד. אכן, ייתכן בהחלט שהמשטר הזה משגר איתותים דיסקרטיים לישראל שאין היא צריכה לדאוג מפני עודף השפעה איראנית על סוריה, אם המשטר הזה ישתייר. אכן, החוכמה העממית אומרת כי מוטב ש"הם יהרגו זה את זה", מה אכפת לנו. אבל צאו וחישבו: נסיכות קטאר משפיעה בימים האלה על עתיד סוריה יותר מישראל; לכל הרוחות, ונצואלה ובלארוס משפיעות יותר. האויבת האסטרטגית הראשית של נצח ישראל, איראן, מעורבת עד צוואר. החיזבאללה שולח מפקדים בכירים לסוריה. הפסיביות של ישראל דוחקת אותה אל שוליים מרוחקים של חוסר רלבנטיות בשכונת מגוריה, בסמטה שממול.

דיפלומטיה פומבית

הייתכן שלישראל אין כל מושג איזו תוצאה בסוריה אין היא מוכנה לקבל? הייתכן שנוכחות צבאית ומדינית מוגברת של איראן, למשל, אינה ראויה לקו אדום? והצבת טילים איראניים, היפותטית כאשר תהיה, אינה קו אדום? מדוע סוריה נזכרה רק כבדרך אגב בנאום ראש הממשלה באו"ם, ורק לצורך הקנטה של העולם הערבי?

אין כמובן צורך לחשוד בישראל שהיא אינה עוקבת, ואינה דנה, ואינה בוחנת. אבל ממדי המשבר הם כאלה שאי-אפשר להסתפק בחילופי הדברים בבור. נחוצה דיפלומטיה פומבית. נחוצה תזכורת שלישראל יש עניין קיים, נמשך, לגיטימי בכל מובן שהוא, במה שמתרחש במזרח התיכון.

יש היסטוריה ארוכה של התעניינות פעילה בענייניהן של שכנות במשבר. הודו יצאה למלחמה ב-1972, כדי לסיים מלחמת אזרחים במזרח פקיסטן, ולייסד את בנגלדש. רואנדה הקטנה פלשה לקונגו הענקית, אז זאיר, ב-1997, כדי לסיים מלחמת אזרחים שאיימה על ביטחונה, ולהחליף משטר. קניה פלשה לסומליה, ולוחמת שם נגד ג'יהאדיסטים, כדי לנסות ולחזור ולכונן מדינה סומלית נורמלית.

ישראל אינה צריכה לצאת למלחמה. אבל השתיקה, או משיכת הכתפיים, או צקצוק השפתיים ("נורא, איך שהם הורגים אזרחים") אינם מתיישבים עם הרגלים ועם ציפיות ביחסים הבין-לאומיים. הפסיביות הזו עלולה להתפתח לנזק ארוך טווח. היא מקילה על הרפתקנים איראניים להניח, כפי שאמר לאחרונה אחמדינג'אד, שישראל היא דיירת משנה לא חוקית שאינה ראויה כלל לתשומת לב.