הכול אנשים

במהלך ההצגה לא באמת הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה שבגללה נהניתי ממנה כל-כך. המשחק נהדר וגם הכתיבה, ונגיע לכך בהמשך, אבל זה לא היה אבחון מדויק דיו. רק כשצלצלתי לדבר עם אשתי בדרך חזרה הביתה התחלתי להבין. אמרתי לה שהיא החמיצה הצגה שהייתה שווה את הבייביסיטר - במדד ההורות מדובר בציון האולטימטיבי, והיא השיבה בשאלה מתבקשת: על מה הייתה ההצגה? עברו כמה אמממ ועוד כמה חצאי משפטים שלא מצאו סיומת מוצלחת, על איזה ניסיון שידוך מופרך ועל איזה שכן מוזר, כדי שאודה בפניה שאין לי מושג, אבל זה היה מצחיק.

בעודי משייט באיילון, האנלוגיה תפסה אותי: "אנשים קשים" היא סוג של סיינפלד. אמנם יוסף בר יוסף כתב אותה הרבה לפני שג'רי סיינפלד החל לרקום את עלילותיו עם ג'ורג', קריימר ואיליין - אנשים קשים עלתה לראשונה ב-1973, סיינפלד החלה לרוץ ב-1989 - אבל במהות מדובר באותו פטנט. ארבע דמויות לא מאוד חשובות, שעוסקות לכאורה באיזה סיפור, שמתחרה בינו ובין עצמו על מה הוא יותר, הזוי או אזטורי - אבל בפועל מצליחות לגעת, כאילו במקרה, בעולם ומלואו. סיינפלד התייחס לתוכנית שלו כאל תוכנית על כלום, אבל בפועל הייתה זו תוכנית על כולם. כזו שכל אחד מוצא בה את המוזרויות הכי קטנוניות של עצמו ושל החברה שבה הוא חי.

כשנדרשתי לתוכניית ההצגה מצאתי את עצמי בחברה טובה: בר יוסף עצמו הודה בתוכנייה המקורית של ההצגה, שהועלתה גם היא בתיאטרון חיפה ש"זה מחזה גם מצחיק וגם עצוב - לחוד וביחד - בדרך מיוחדת, שאיני יודע ואיני מנסה להגדירה בניסוחים ארוכים מדי". מין קומדיה.

שלושה מבטאים

אז מה הופך את המין קומדיה הזו של בר יוסף לסיפור הצלחה רב-שנים? התשובה היא בפיצוח הייחודי של הדמויות. בניואנסים שמצליחים לספר סיפור רחב בהרבה מאשר העלילה שאליה התבקשנו. לא מעט פעמים ניסו לשחזר בטלוויזיה את הצלחת סיינפלד, אבל משהו שם תמיד היה חסר. העוד 10% פיצוח של הדמויות אל המקום הנדיר שמצליח לגעת. המשהו החמקמק הזה שמעורר תחושות של סלידה לצד הזדהות, של צחוק לצד אמפתיה - קשת של רגשות בלתי ניתנות "להגדרה בניסוחים ארוכים מדי", כמו היה זה המרחק בין ירושלים, שם מגייס סיימון את החתן היהודי המשונה לייזר, לבין לונדון הגלותית, שם מתגוררת אחותו רייצ'ל.

כמובן שהכתיבה המדויקת של בר יוסף הייתה נותרת יתומה לולא נתברכה בליהוק ובבימוי מדויקים לא פחות מצדו של משה נאור. ארבעה שחקנים עם שלושה מבטאים, שחוברים להישג מרשים. משה איבגי, בתפקיד סיימון, מעצב דמות שנעה כל העת על הקצה. מאיימת להתפוצץ וגם מקיימת. מצד אחד היא מחוללת את העלילה, מצד שני היא מאבדת עליה שליטה והופכת לגרוטסקה מהלכת. הלנה ירלובה בתפקיד האחות הרווקה המזדקנת רייצ'ל מגישה את הדמות השלמה ביותר שיצא לי לראות אותה משחקת. היא ביישנית ומסוגרת אבל מתפרצת כמו הר געש בסצנה אדירה; היא כביכול תלותית אבל בפועל אחיה הוא שתלוי בה. סלים דאו מעצב בנגיעות של אמן, ובכניסות ספורות, כמעט ללא טקסט, דמות מלאה שקשה לדמיין את ההצגה בלעדיה. דמות השכן.

ומעל כולם, אף שכולם מצוינים, ח'ליפה נאטור עם תצוגת משחק ייחודית בתפקיד הפריק-שואו לייזר, שהגיע להתחתן עם רייצ'ל. דמות שבאמת מיותר לנסות להגדירה בניסוחים ארוכים מדי, פשוט להגיע לראות. קלאסיקה.

"אנשים קשים" מאת יוסף בר יוסף, בימוי: משה נאור, תיאטרון חיפה