אוהדי כדורגל ולקוחות סלולר

פעם, אי שם בשנות השמונים, היחס של הבוחרים בישראל למפלגות הפוליטיות היה כמו אל קבוצות כדורגל. ממשיכים לתמוך בהן, ולאהוד אותן, בכל מצב ובכל תנאי. היום, היחס בין אזרחים לבין מפלגות הוא כמו היחס של לקוחות אל חברות הסלולר. יש, בערך, אותה מידה של נאמנות, ואותה מידה של סבלנות.

אם ללכת רחוק יותר עם האנלוגיה הזו, אפשר להגיד כי על פי הסיקור השוטף של מערכת הבחירות, בעיית הנאמנות של הבוחרים למפלגה זו או אחרת היא, בסך הכול, עניין של מה שמכונה ה"פרזנטור", ולא של תוכן הדברים. לפי השקפה זו לא חשוב מה השאלות שמטרידות את הציבור, מה שחשוב הוא שבנימין נתניהו מופיע טוב כראש ממשלה, או שאהוד אולמרט נתפס בדרך זו או אחרת כ"מושיע". זו, פחות או יותר, הגרסה המוגשת יום יום לציבור על ידי כתבים פוליטיים על מערכת הבחירות.

אלא שגרסה זו של מערכת הבחירות מתאימה יותר לעולם של אתמול, לעולם בלי מחאה חברתית, בלי הזיכרון של מאות אלפי אנשים ברחובות, בלי התאגדות של עובדים שמתפשטת כמו אשר בשדה קוצים, בלי מדיה חברתית שעוקפת את המדיה המסורתית ויוצרת סדר יום משלה. בעולם כזה השאלות המטרידות את הציבור ממשיכות להסתובב ביננו, עניינים אשר לא ניתן להתעלם מהם.

אכן, יש לא מעט כאלה, אשר יחזרו וירדפו אחרי הפוליטיקה המקומית במערכת הבחירות, וגם אחריה. כך, למשל, מצוקת הדיור הגוברת בישראל. היא נמצאת בראשיהם של אנשים צעירים עם משפחות, היא מטרידה אנשים מבוגרים שנאלצים לחשוב על עתיד ילדיהם.

די מהר יופיעו זה במערכת הבחירות, בכל גודלו, בכל מורכבותו, תחת הכותרת "דיור בר השגה". הפיתוי להעלות אותו לסדר היום הוא גדול מדי עבור חלק מהמפלגות. כאשר זה יקרה, הוא יגרור שאלות על שליטה במשרד השיכון, על קריטריונים לדיור, על העדפה של חרדים. במציאות של מרירות גוברת, הפוליטיקה של "פרזנטורים" נעלמת לטובת התשובות שהמפלגות יוכלו להציע.

אך סוגיית הדיור היא רק דוגמא אחת מרבות אשר יחזרו כל הזמן במערכת הבחירות. הסיבה לכך היא שלאורך כל החזית של הכלכלה והחברה בישראל אין כבר כמעט דבר אשר הוא "מובן מאליו". הערעור על כללי המשחק שאפיינו את הכלכלה והחברה בישראל בשנים האחרונות חוצה היום קבוצות פוליטיות.

מי שבא לבחירות, מוטב לו להיות מצויד בתשובות לשאלות על מעמדן של חברות אחזקה ממונפות, על עתיד מערכת הבריאות, על מצבן של נשים עובדות, ועל עוד עשרות סוגיות ונושאים. זה מה שבאמת מטריד את הבוחרים, והמפגלות יכולות להתעלם מהם בדיוק כמו שחברות הסלולר יכולות להתעלם מהכעס של לקוחותיהן.