געגועיי לניל ארמסטרונג ויורי גגרין

 דרור פויר

א.

השבוע ישבתי דבוק למסך במשך יותר משעתיים, אני ועוד כמה מיליונים טובים של אנשים טובים מרחבי העולם, וצפיתי בפליקס באומגרטנר האוסטרי קופץ מהחלל. כאדם שברכיו פקות ולבו מחסיר פעימה כשהוא מעפיל לגבהים הבלתי נתפסים של סולם ביתי במטרה להחליף נורה, לא יכולתי שלא להתרגש עד עמקי נשמתי ולקנא עד לשורשי שערותיי.

לראות אותו עולה לשמיים, עולה עוד, ממשיך לחלל, לשמוע את נשימותיו הכבדות, לראות את כדור הארץ הולך וקטן, להיווכח שוב עד כמה הוא עגול ויפה, להשתאות אל מול המרחבים החשוכים, הריקים והאין-סופיים של החלל, לפתוח יחד איתו את הצוהר הקטן של הקפסולה, לעמוד - שוב, יחד איתו, יד ביד ממש - על המעקה הקטן בגובה של 38.5 קילומטרים מעל פני האדמה, ואז לעזוב את הכול ופשוט לקפוץ אל הכלום הגדול, להסתחרר חסר משקל בתוך הריק, לאבד את הלמעלה ואת הלמטה, את הימין ואת השמאל, עד ההתייצבות, פתיחת המצנח והנחיתה המוצלחת. הצפייה בכל הקפיצה דרך המצלמות שהוצמדו אליו הייתה לא פחות מהתעלות נפש.

בחיי, זה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי השבוע. שום דבר אפילו לא התקרב לזה. פליקס באומגרטנר - אתה הגיבור שלי.

ב.

ובכל זאת, אני מוכרח להודות שיחד עם המתח, עם הצמרמורות, עם ההתרגשות ועם התעלות הנפש, התגנבה ללבי סוג של אכזבה מהאיש הקופץ. אני מודה שציפיתי ליותר מהגיבור שלי. ככל שהקפסולה התרוממה למעלה ויפעתו של היקום (גם אם רק שבריר זעיר ממנו) נגלתה לעיניו של פליקס ולעינינו, חיכיתי לבנאדם שיצעק איזה וואו, שיפלוט איזה שיואו, שיאמר משהו, שיבטא איזה רגש, שיחשוב קצת עלינו, האנשים שנשארו פה למטה. אבל כלום. למעט נתונים טכניים יבשים ונשימות כבדות, כמעט שלא שמענו מילה מהאיש. אז נכון, אני יודע שיפה השתיקה, ודאי אל מול הדממה נוראית ההוד השוררת שם למעלה; ובכל זאת, תן לנו משהו, אם לא בשבילך אז בשבילנו, המין האנושי. ואם לא בשבילנו אז בשבילי, הילד מפתח תקווה שמהרגע שעמד על דעתו רק חולם להגיע לחלל.

אבל פליקס לא אמר דבר, רק נשם ונשם. כשנפתחה הדלת אמר משפט אחד סתמי: "זה מאוד גבוה. העולם קטן. אני חוזר הביתה עכשיו", זקר אגודל - וצנח.

יא אללה שלך, בנאדם! בנינו בשבילך קפסולה, חיברנו לה בלון ענקי בשבילך, הצמדנו לה המון מצלמות, הלבשנו אותנו בחליפה, שלחנו אותך לחלל, נצמדנו במשך יותר משעתיים למסכים, אפילו לשירותים לא הלכנו - וזה מה שיש לך להגיד?!

ג.

לא נעים לי לומר את זה, אבל אני חושב שהקפיצה הגדולה התבזבזה על פליקס באומגרטנר. הוא לא היה הבחירה הנכונה. היו צריכים לשלוח לשם מישהו אחר. מישהו שיכול היה לבטא ולו שמץ מהתחושה של להגיע הכי גבוה, של להיות הכי לבד, של לראות בעיניים את מה שרובנו יכולים רק לחלום עליו. לעזאזל, אני אומר לעצמי, הם היו צריכים לשלוח משורר! או פילוסוף! או הכי טוב: ילד!

ההוכחה הניצחת ביותר לכך נמצאת בכינויו: "פליקס חסר הפחד". לא יודע מה איתכם, אבל לדעתי מי שאין לו פחד, אין לו כלום. אם אין לך פחד, מה אכפת לך אם אתה קופץ מגובה של ספה בסלון או מגובה של 38.5 קילומטרים? מה ההבדל? אם אין פחד, מה הטעם להתגבר עליו? איפה הכיף? איפה הרעד העובר במורד הגו? איפה הצינה המקפיאה את הלב?

ויותר מזה אשאל אתכם - אם אין פחד, מה יש? מה נותר? מה אנחנו ומה חיינו, מה נשאיר אחרינו מלבד כל הפחדים שפחדנו? אדם בלי פחד הוא לא אדם, ואם ככה אין פלא שכל מה שיש לפליקס להציע לנו הוא נשימות. נשימות ומשפטים סתמיים.

ד.

קחו אותי בתור דוגמה (הייתי מביא לכם מישהו אחר בתור דוגמה, אבל אותי אני מכיר הכי טוב). אני לא אוהב גבהים, כמו שאמרתי, הם מטילים עליי אימה שאין לתאר. מעודי אפילו לא גרתי גבוה יותר מקומה שלישית. בגלל זה הגובה הוא הגביע הקדוש שלי. אני נלחם בו כל חיי, ונהנה מכל ניצחון מתוק, כמו גם מכל הפסד מביש. לקחתי את הפחד ויחד קפצנו צניחה חופשית מעל חוף הבונים, יחד קפצנו באנג'י מעל מפלי ויקטוריה; אלה היו הדברים הכי מפחידים שעשיתי, רק מלהיזכר בזה אני מתמלא זיעה קרה. ויחד עם זה, בכל פעם שאני חושב על זה אני נמלא גאווה עזה ותחושת ערך עצמי. מה מרגיש פליקס חסר הפחד מלבד השמחה על השיאים ששבר? ואיזה ערך יש לאותם שיאים, איזו משמעות יש להם, אם אין להם משמעות פנימית?

פליקס חסר הפחד - אני הייתי רוצה שישלחו לחלל דווקא מישהו עם הרבה פחד, הייתי רוצה שישלחו לחלל את האיש הכי פחדן בעולם. אחרת, מה זה שווה? אם אין לך פחד, מה הרבותא? באותה מידה היו יכולים לשלוח בובה של חלון ראווה.

כי אם אין לך פחד, אין לך אומץ. זה עד כדי כך פשוט.

ה.

כשמביאים בחשבון את חוסר הפחד של פליקס חסר הפחד, אפשר להבין עוד שני משפטים שאמר. "לפעמים כשאתה מגיע הכי גבוה", אמר רגע לפני הקפיצה, "רק אז אתה יכול לראות כמה אתה קטן". בעיניי, ויסלחו לי פליקס ושולחיו, מדובר במשפט חסר משמעות והיגיון לחלוטין. הרי זה בדיוק להפך: כשאתה מגיע הכי גבוה, אתה הופך גדול בעיני עצמך. מי שנהיים קטנים בעיניך הם אלה שנשארים למטה, ולהפך: בעיני אלה שנשארו למטה זה אתה, הגבוה, שהולך וקטן.

יכול להיות שפליקס ביקש לדבר על פרופורציות - האדם מול החלל וכיוצא בזה - ואם כך, ראוי היה שיאמר "רק אז אפשר לראות כמה האדם קטן", ודוק: "האדם", לא "אתה". ואם כך הדבר, זה רק הופך את העניין לחמור יותר: אם אתה כבר שולח אדם לחלל, לפחות שלח אדם שיודע להתנסח. המרחק בין באומגרטנר לבין ענקי רוח אחרים ששלחנו לחלל, כמו ניל ארמסטרונג ויורי גגרין זכרם לברכה, והמשפטים מלאי ההשראה שיצאו מהם כשראו את העולם, היו פשוט יותר מדי בשבילי.

אי-היכולת להתנסח צעקה גם מאוחר יותר: במסיבת עיתונאים אחרי הנחיתה אמר פליקס משהו כמו "כשהייתי למעלה נמלאתי ענווה". ענווה?! תגיד לי, בנאדם, אתה דפוק לגמרי?

ענווה זה הרגש האחרון שאמור היה למלא אותך. היית אמור להתמלא בתחושת התפעלות מהיופי, בתחושת גאווה על זה שזה אתה שם למעלה ועל זה שאתה חלק מהמין האנושי, היית אמור להתמלא בשמחה על הזכות הענקית שנפלה בחיקך, היית אמור להתמלא במחשבות על מקומו של המין האנושי ביקום ועל חוסר התוחלת במלחמות שבהן הוא מכלה את עצמו, אבל ענווה? בעיניי, אתה אמור להרגיש ענווה כשאתה בין המון אדם, אחד ממיליון, פרצוף בקהל - אז אתה מבין שאתה אדם, אתם ותו לא. אבל כשאתה שליחנו מחוץ לאטמוספירה? תתגאה, בנאדם, תפחד, תבכה, תצחק - הכול, רק אל תתעניו לי.

"ענווים יירשו ארץ" כתוב בתנ"ך (תהילים ל"ז, י"א). אולי זה נכון, אבל החלל? החלל אינו מקום לענווים שבינינו - החלל הוא המקום לגדולים, למשוררים, לפחדנים. השאירו את הארץ לענווים, זה מה שאני תמיד אומר (גם אם זו הפעם הראשונה שאמרתי את זה).

ו.

ואם כבר ברגשות אנושיים עסקינן, יהיו ודאי שיגידו שהקנאה מדברת מגרוני. ובכן, אני הראשון להודות בכך. אני מקנא בפליקס באומגרטנר ובכל אדם שזכה לעזוב את כדור הארץ, ולו לרגע אחד קצר. זה החלום הכי גדול שלי.

התקווה שהוא יתגשם (טיסות מסחריות לחלל וכל זה) מחזיקה אותי בחיים, והמחשבה שאני עלול להיקבר באדמה לפני שעזבתי את האטמוספרה מדכאת אותי כל-כך, שאין לי אלא להתנחם בעוד צפייה בפליקס המניאק עוזב את המעקה וצולל מטה-מטה, אל עבר כדור הארץ.

הקפיצה הגדולה התבזבזה על "פליקס חסר הפחד". הם היו צריכים לשלוח משורר. או פילוסוף. או הכי טוב: ילד!