מיקי רוזנטל הוא משל

הצטרפותו המתוכננת של מיקי רוזנטל לרשימת העיתונאים שמחליטים להיות פוליטיקאים היא סימן נוסף לחולשתה של העיתונות הישראלית - בעיקר זו המשודרת. ההבנה של העיתונאים הנוטשים, שמרביתם מוערכים מאוד בעבודתם, כי ההשפעה במישור הפוליטי משמעותית יותר מזו שבמשלח-ידם הנוכחי, מראה כי האיזון החשוב בין בעלי השררה לבין המבקרים אותם הופר, וכי ברור מי הביס את מי.

סיפורו של רוזנטל יכול להוות משל מדויק ליחסי הכוחות בין השלטון והעיתונות. לא בכדי מקום העבודה שלו כיום הוא ערוץ 10, גוף השידור המוחלש והמתחנן על חייו, שעתידו מוכרע כיום על שולחנות משרד האוצר.

רוזנטל, עיתונאי אקטיביסט שהלם שוב ושוב בבעלי הון ובבעלי תפקידים מרכזיים והדיר שינה מכמה וכמה נושאי תפקידים, הבין כנראה שמה הוא ראה כנשיכת הבולדוג אינו יותר מנביחה מהדהדת. והמציאות הישראלית, שאולי היא בת-שינוי, ממשיכה קדימה על גבה של השיירה.

המעבר האינטנסיבי בעשור האחרון של עיתונאים אל הכנסת הוא סיפטום מובהק לתחושות שהעיתונות הישראלית מוחלשת ותחת ניסיונות התערבות פוליטית ופגיעה כלכלית ורגולטורית, שיניה נעקרות. טובי בניה, שרוצים להשפיע, מתחילים להבין שאולי המקום לעשות זאת הוא במליאת הכנסת. וזו מסקנה מדכאת ביותר. ו

ככל שהתקשורת הישראלית תמשיך במסלולה זה - ערוץ 10, "מעריב", "הארץ" וכל היתר - נמשיך לראות עיתונאים שנוטשים את משמרתם.