אירופה מתבגרת: "יציאה לגמלאות פשוט אינה אופציה"

"ייתכן שהם לא תמיד מרוצים מזה, אבל אנשים מבוגרים יותר ממשיכים לעבוד עד גיל גבוה יותר מאשר בעבר", אמר אריק תוד, מומחה בכיר במכון המחקר ברטלסמן שטיפטונג, השוכן בגוטרסלו, גרמניה. "הצעירים סופגים את המכה הקשה ביותר מהמשבר".

בשנים 2000-2010 גדל שיעור המועסקים בקבוצת העובדים שגילה 55 שנים או יותר בכל 27 מדינות האיחוד האירופי, למעט פורטוגל ורומניה, על פי נתוני לשכת הסטטיסטיקה של האיחוד האירופי, יורוסטאט. ככל הנראה, מגמה זו נמשכה במרבית המדינות גם ב-2011, לדברי תוד, שמבסס את הערכתו על דוחות תעסוקה.

על אף שכלכלנים רבים טוענים שהארכת שנות התעסוקה של עובדים בגיל מבוגר לא תצמצם את הזדמנויות התעסוקה של הצעירים, הפכה העלאת גיל הפרישה לסוגיה פוליטית למתנגדים לטענה זו, בייחוד לנוכח העובדה ששיעור האבטלה בקרב הצעירים באיחוד האירופי כבר עולה על 20%.

ז'אן-לוק גיום, חוקר ביולוגיה במקצועו, האמין כל חייו כי יפרוש לגמלאות בגיל שישים בדיוק כמו אביו, שהיה עובד ציבור. אבל בגיל 59, שנה אחת לפני גיל הפרישה הצפויה, אין לו שום כוונה להפסיק לעבוד. הקיצוצים בהטבות הפנסיה בצרפת, המשבר הפיננסי האירופי ועלות הגירושין שלו, שנערכו לאחרונה, מאלצים אותו לדחות את היציאה לגמלאות.

"מבחינה פיננסית, יציאה לגמלאות פשוט אינה אופציה. הגיל המוקדם ביותר שבו אני שוקל לצאת הוא 66", אמר גיום, שהשתתף בהפגנת רחוב נגד פיטורי עובדים בחברה שבה הוא עובד, יצרנית התרופות סאנופי, לאחר שנסע במיוחד מביתו בטולוז לפריז כדי להשתתף באירוע.

גיום נמנה עם דור העובדים האירופים שדוחים את היציאה לגמלאות, מכיוון שההאטה הכלכלית החמורה ביותר בשבעים השנים האחרונות והעלאת גיל הפרישה ממריצים אותם להמשיך לעבוד. שיעור בני ה-55 פלוס במקומות העבודה נמצא במגמת עלייה, בעוד שיעורי האבטלה ממריאים ברחבי האיחוד האירופי.

מקטינים עלויות

בהאטות הכלכליות שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות, העובדים המבוגרים היו הראשונים שאיבדו את מקומות עבודתם, ובמקרים רבים הם תומרצו לפרוש באמצעות תוכניות פרישה מוקדמת ביוזמת הממשלה כדי לפנות מקום לעובדים צעירים יותר.

אבל הפעם המדינות נמצאות בלחץ להקטין את עלויות תוכניות הפנסיה במימון ממשלתי. המנהיגים העלו את גיל הפרישה החוקי כדי להקטין את עלויות הפנסיה, חוקקו חוקים נגד אפליה תעסוקתית מטעמי גיל וצמצמו את תוכניות הפרישה המוקדמת כדי להבטיח שהעובדים המבוגרים ימשיכו לעבוד.

ב-1995 הפסיקה ממשלת איטליה את הצמדת הפנסיות למדד יוקר המחיה, ועקב כך, הפנסיות באיטליה מפגרות אחר שיעור האינפלציה ומרתיעות את העובדים מפני פרישה מוקדמת. חוק שאושר ב-2008 שם קץ לאפשרות הפרישה בגיל 57 במקרים מסוימים. השנה הגדיל ראש הממשלה, מריו מונטי, את מספר שנות העבודה הדרושות לזכאות לפנסיה, וב-2018 יועלה גיל הפרישה מ-65 ל-66. התוצאה: שיעור בני ה-50-64 במעגל התעסוקה תפח ל-49.6% ב-2011, לעומת 47.3% ב-2008.

בצרפת הופסקו ב-2003 מרבית האופציות ליציאה מוקדמת לגמלאות, וב-2010 הועלה גיל הפרישה המינימלי מ-60 ל-62. הנשיא הנוכחי, פרנסואה הולנד, הוריד שוב את גיל הפרישה המינימלי ל-60, לאחר בחירתו לתפקיד במאי, אבל רק עבור אלה שהחלו לעבוד בגיל העשרה, שמספרם עומד על 110 אלף בלבד.

גם בארה"ב, שבה גיל הזכאות למלוא הטבות הפנסיה מועלה בהדרגה מ-65 ל-67, ממשיכים המבוגרים לעבוד. שיעור בני ה-65 פלוס בכוח העבודה גדל בספטמבר ל-18.6%, לעומת 13.6% בספטמבר 2002, על פי נתוני לשכת התעסוקה.

 שיעור המועסקים