הברז הראשון של אהוד ברק

נתחיל במובן מאליו: לא יהיה עימות. ערוצי הטלוויזיה ילחצו, מגישי תוכניות ברדיו יוציאו קיטור, פוליטיקאי או שניים יפרסמו הודעה לתקשורת, ובסוף לא יהיה עימות. גם במערכת הבחירות הזו, כמו בחמש שקדמו לה.

עד 96' היינו אמריקה; כל בחירות והעימות הטלוויזיוני שלהן. שמעון פרס הגיע לעימות עם בנימין נתניהו, אף שהיה ברור כי ייקלע לעמדת נחיתות מול יריב צעיר ופוטוגני. פרס הלך לקנוסה, התעמת עם נתניהו, נפל לקרשים וכעבור ארבעה ימים הפסיד את הבחירות.

יצחק שמיר התעמת עם יצחק רבין ב-92', ומול פרס ארבע שנים קודם, ופרס התעמת עם מנחם בגין, ולרגע נוצרה מסורת מבורכת של עימותים טלוויזיוניים, היאה לדמוקרטיה מודרנית. ואז בא אהוד ברק. ב-99' כשהתמודד מול נתניהו החליט לא לקיים עימות.

הוא הוביל אז בסקרים ורצה להימנע מסיכונים, ולכן קטע בלי משים מנהג מבורך שהחל להתקבע. המפגש המופלא באולפן של ניסים משעל בין נתניהו ליצחק מרדכי היה מופע טלוויזיוני מרהיב, אבל לא ממש עימות. זה היה קרב במעמד צד ורבע. מרדכי כבר היה עם רגל מחוץ למרוץ, וברק, הטוען האמיתי לכתר, כלל לא הגיע.

התקדים נוצר ומי שהגיע אחר-כך שמח לעשות עליו סיבוב. אין צדיקים בסיפור הזה, האופורטוניסט במערכה הראשונה הוא "הקוזאק הנגזל" בזו שאחריה, ולהיפך. ברק הבריז ב-99', אך כשהוא השתוקק לעימות ב-2001, קיבל סירוב מאריאל שרון. נתניהו רצה עימות עם אהוד אולמרט ב-2006, וסירב לעימות עם ציפי לבני ב-2009.

שלי יחימוביץ' שתרצה עימות ב-2013, סירבה להתעמת עם עמיר פרץ כשהתמודדה נגדו. מעגל הקסמים הזה לא מותיר הרבה מקום לתקווה. תקופת הרנסנס שהייתה כאן בשנות ה-80 וה-90, שנות העימותים, לא תחזור בקרוב. כך ייעשה במדינה שבה מונחים כמו תרבות פוליטית או מסורת דמוקרטית הפכו מזמן לעלה נידף.

אובמה אינו פוליטיקאי ישראלי

והרי מה בעצם ההבדל בין המסורת שנשברה כשברק הבריז מעימות ב-99' לתקדים אחר שיצר כמה חודשים אחר-כך כששינה את חוק יסוד: הממשלה המגביל ל-18 את מספר השרים. היה חשוב לו לתת עוד כמה ג'ובים, אז הוא כופף חוק יסוד לטובת הקוניונקטורה. נתניהו וזאב אלקין לא המציאו דבר.

אגב אלקין, אחד הרגעים המכוננים בתולדות הכנסת היוצאת נרשם בימיה הראשונים. חברי-הכנסת נתבקשו לבחור את נציגיהם לוועדה לבחירת שופטים. הליך פורמלי ופשוט שהתנהל שנים תוך הסכמות בין שני צידי הבית.

החוק מחייב נציג לקואליציה ולאופוזיציה, אבל אלקין עלה על פטנט. הבה נתחכמה לו - במקום לאפשר למועמד של קדימה, מפלגת האופוזיציה הראשית, להיבחר לוועדה כנהוג, הוא סגר דיל עם אורי אריאל מהאיחוד הלאומי. וכך ארבעת המקומות הפוליטיים בוועדה לבחירת שופטים (שני שרים ושני ח"כים) הלכו לימין. מחנה פוליטי שלם נותר ללא ייצוג בשעה שגלעד ארדן, יעקב נאמן, דוד רותם ואריאל מינו שופטים. אין פלא שכעבור שנתיים אותם אנשים ניסו לקדם חוק שיבטל את תוצאות הבחירות בלשכת עורכי הדין רק כדי לשמר את הרוב באותה ועדה ממש.

פעם-אחר-פעם מעדיפים מנהיגינו אינטרס של רגע על פני שיקולים ממלכתיים ותרבות דמוקרטית. למה? כי הם יכולים, וגם יודעים שאחר-כך לא יבואו איתם חשבון.

ברק אובמה, ביש-מזל שכמותו, אינו פוליטיקאי ישראלי. לו היה משחק במגרש שלנו אין סיכוי שהיה מסכן הובלה בטוחה בסקרים ונכנס לעימות ראש בראש עם טוען לכתר. אבל אובמה מתמודד באמריקה, ולכן הלך לעימות עם מיט רומני והתרסק. לכן גם יש לו רק 15 חברים בקבינט. לו היה חי בישראל היו לו 30.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10