ביטוח מקצועי לסוקר הפוליטי

אם יש בשוק ביטוח מפני נזק למוניטין העסקי, אפשר להמליץ לסקרים הפוליטיים, אשר עובדים עבור התקשורת, לרכוש אותו.

כוונתי לסקרים המתפרסמים בתקשורת, ומספקים תחזית ללוקת המנדטים לכנסת הקרובה. כל הסוקרים מודעים למגבלות המספרים המתפרסמים בשמם, ועל אחריותם, אבל אפשר להניח שיש ביניהם מי שהיה מעדיף להנמיך פרופיל.

בעייתם של הסוקרים היא שעל פי רוב עומד מולם כתב או פרשן פוליטי עם סדר יום משלו, ועם מעט מאד כלים להבין מה הוא תהליך חברתי או כלכלי, ואיך הוא קשור לדפוסי הצבעה.

זרמים תת קרקעיים

הסוקר חייב להביא תוצאה, להוכיח ש"אין אלטרנטיבה לנתניהו", ולא להשמיע יותר מדי הסתייגויות על סטיות תקן, דיוק המדגם, או הדרך שבה צריך להתייחס. אם הוא מבין את עבודתו, הסוקר אמור להסביר שיש דברים שהוא אינו מסוגל למדוד, שיש זרמים תת קרקעיים חזקים מאד בחברה הישראלית, שאותם הוא לא מסוגל לאמוד.

שיש בעיה, ושצריך להיזהר. בפועל, צרכן התקשורת הישראלי מקבל מוצר אחר, סקר שמודיע לו שהבחירות גמורות, שחבל בכלל ללכת להצביע.

הנה שלש דוגמאות שממחישות את המשקל של תופעות חברתיות, ומה הסכנה למי שמתעלם מהן.

1) כל סוקר צריך להניח הנחות על שיעור ההשתתפות בבחירות של קבוצות שונות, כי לא לכולן אותו רצון להצביע. שיעור ההשתתפות של צעירים חילונים מגוש דן, למשל, היה נמוך בשנים האחרונות, אם כי אין דרך למדוד עד כמה נמוך. הפעם, כך נראה, יש אינדיקציות לכך ששיעור ההשתתפות יעלה.

כך, למשל, ההתארגנויות של ועדי עובדים החדשים מתרחשות בקרב אוכלוסייה צעירה. גם תנועת המחאה החברתית שעדיין קיימת היא גורם שצריך להביא בחשבון. אין כל דרך היום שסוקר כלשהו יוכל לזהות עד כמה תופעה זו תשנה דפוסי השתתפות בבחירות. אם יהיה מדובר בתופעה המונית, יהיה לכך השפעה על ההצבעה לכנסת. תקשורת פוליטית הוגנת , וחכמה, הייתה מתייחסת לתופעה, מנתחת אותה ומעמידה אותה במקום ראוי בתחזיות שלה.

2) הדוגמא השנייה אף היא בשוק העבודה, ובמיוחד בחלק התחתון שלו. גם פה יש התארגנויות של עובדים, ובעיקר עובדות, חלקם בהסתדרות, וחלקם בכוח לעובדים. מדובר בקהל לא קטן של אנשים שעובדים בתנאים של העסקה פוגענית, ברמות שכר נמוכות, או שנפגעו מהעסקה עבור קבלן.

אל כמה מהם יכול הסוקר להגיע? כמה מאותן נשים בתחתית הסולם באמת מצהירות על רצונן לתת ביטוי למחאה גם בקלפי? אין, ולא תהיה, כל דרך לדעת זאת, ואולי אפילו גם לא לאחר מעשה. אבל עובדים אלה ראויים לכך שמישהו ישים לב לכך שהם קיימים, שהם לא רובוטים שיצביעו הצבעה מסורתית, כי זה נוח לסוקר או כי כתב פוליטי חושב שהכול מתחיל ונגמר עם מהלכיו של אהוד אולמרט או ציפי לבני.

3) הדוגמא האחרונה הם האזרחים הערבים של ישראל. כל הסוקרים, בלי יוצא מן הכלל, מצמידים את המספר "11" למנדטים של מה העיתונות מכנה "מפלגות ערביות". למה אותו מספר? כי זה מה שהן קיבלו בבחירות הקודמות, ולא בגלל שמישהו טרח לבדוק הלכי רוח, מגמות או דפוסי התנהגות פוליטית של אותם אזרחים.

מה יקרה אם שיעור ההשתתפות יעלה? האם יש מי שמדבר אליהם כאל חלק מהגוף הבוחר אשר אמור לקבוע את הרכב הכנסת? ואם יהיו לא 11 אלא 13 מנדטים, האם יש לכך משמעות פוליטית? זה כנראה לא בתחום העניין של "פרשננו הפוליטי".