חיבת ציון

לפני שנשאל מי ניצח בוויכוח השלישי, והאם זה בכלל משנה, הנה חידה גיאוגרפית:

רק שתי ערים זרות הוזכרו בוויכוח בן 90 הדקות על מדיניות החוץ בין שני הטוענים העיקריים לנשיאות. ניקבו-נא בשמן.

ביי'גין? טהרן? לונדון? מקסיקו סיטי? פריז? מוסקבה? תל אביב? קהיר? דמשק? ניו דלהי? טוקיו?

לא. אף אחת מהן לא הוזכרה. למען האמת שום עיר בירה זרה לא הוזכרה. אפילו לא עיר זרה גדולה אחת. לכבוד הגיאוגרפי זכו הרצליה ושדרות.

וזה לא היה מקרה. שום ארץ זרה לא התקרבה אל מרכזיותה של ישראל בוויכוח האחרון בין ברק אובמה ובין מיט רומני. לא היה כוויכוח הזה בכל תולדות הוויכוחים הנשיאותיים. השניים השואפים אל מעמד "מנהיג העולם החופשי" בארבע השנים הבאות התחרו ביניהם בשיעורי ידידותם, נאמנותם וסנטימנטליותם כלפי ישראל.

השאלה המעניינת ביותר של הערב הייתה אם ארה"ב תבוא אוטומטית להגנת ישראל, אם איראן תתקוף אותה. אבל גם בלי שאלות ישירות, משקיף מן החלל החיצון היה רשאי להסיק שישראל היא מעצמת-על.

פרשן בכיר במגזין "טיים", ג'ו קליין, כתב ביומן הרשת שלו, כי הנשיא אובמה גילה פיקחות מיוחדת, מפני ש"הוא תיאר את ישראל שלוש פעמים כבעלת הברית הגדולה ביותר שלנו באזור, עוד לפני שלרומני הייתה ההזדמנות להזכיר אותה אפילו פעם אחת". וכך, התחרות בשאלה מי מן השניים יהיה המפקד העליון ההולם ביותר של צבאות אמריקה הפכה לשאלה מי ירעיף יותר ידידות על ראשה של ישראל, ומי יישבע יותר אמונים להגנתה.

אובמה לא בא אל שלדון

כמובן, אין זו הפעם הראשונה שטוענים לנשיאות מתחרים באהבת ישראל. אבל תחרויות קודמות היו מוגבלות בדרך כלל לטורנירים מקומיים, לא למשחקי הגמר. כאשר מועמדים בבחירות המקדימות של המפלגות היו מגיעים אל מדינה עתירת יהודים (יחסית, מפני שהיהודים הם רק שני אחוזים של האוכלוסייה הכללית), הם היו מתקרבים להשתטות.

ב-1984 היה ויכוח פומבי בין שני היריבים העיקריים במפלגה הדמוקרטית במדינת ניו יורק בשאלה מי היה הראשון שהציע להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים. דוק: לא האם צריך להעביר - הם הסכימו לחלוטין שצריך - אלא מי הראשון שהוציא את המלים ההן מפיו. ב-1992 ניסה המושל הצעיר ביל קלינטון לגייס תמיכה יהודית בפלורידה באמצעות הספד נרגש, בבית כנסת, למנחם בגין, שעתה זה הלך לעולמו.

אבל קרב מגע כזה על ישראל בשלב הגמר, בוויכוח השלישי ו"המכריע", שבועיים בדיוק לפני יום ההצבעה? אגב, שדרות הוזכרה כאשר הנשיא התגונן מפני האשמותיו של רומני, שהוא לא טרח לבקר בישראל במרוצת מסעו למזרח התיכון, בתחילת 2009.

אובמה, בתשובה מהירה ורהוטה שהוא בוודאי הכין מראש, הזכיר את מסעו ל"יד ושם" (בעברית צחה) ולשדרות מוכת הטילים. זה מה שהוא, אובמה, עשה בישראל כאשר היה מועמד לנשיאות; הוא לא נסע לשם כדי להשתתף בנשפי התרמה עם מולטימיליונרים, רמז לא כל כך דק לארוחת הערב של רומני עם שלדון אדלסון במלון המלך דוד. רומני הזכיר את נאומו במרכז הבין-תחומי בהרצליה ב-2007.

שבע המתנדנדות

האם הוויכוח השלישי והאחרון אמנם היה "מכריע"? קצת קשה להאמין.

שני הסקרים הראשונים הראו ניצחון של אובמה. מרשים במיוחד היה ההפרש בסקר של סי.בי.אס, 53% לעומת 26%. ההפרש אצל סי.אן.אן היה קטן מזה, 48% לעומת 40%. הסקר של סי.בי.אס, למרבה העניין, הוגבל רק למצביעים שעדיין לא החליטו, על פי עדותם. אם הפרש הניצחון יתורגם לשינוי של דפוסי הצבעה, הוויכוח הזה אמנם יוכל להכריע.

אבל סקרים לפני הוויכוח (גאלופ, רויטרס) הראו, ששיעור מבוטל של אמריקנים מייחסים חשיבות מרכזית לנושאי חוץ. כל כך קטן הוא השיעור, עד שהספרה "אפס" נופלת בגבולותיה של טעות הדגימה (בין 2% ל-4%). ממילא, לא ברור איזו משמעות יש לניצחון בוויכוח.

סקר חדש של אן.בי.סי ושל "וול סטריט ג'ורנל" לפני הוויכוח הראה כי מספר המדינות המתנדנדות פוחת והולך: לא עוד 12, כמו בסקר הקודם, אלא רק שבע. בין השבע האלה נמצאות אוהיו, וויסקונסין, אייווה, קולורדו, ניו המפשייר - מדינות שבהן העניין המסורתי בעולם החיצון קטן אפילו מזה של שאר אמריקה. שם, ענייני כלכלה ופנים יכריעו את הכף.

היה ניכר בשני הטוענים לנשיאות שהם יודעים את מצב העניינים הזה. אף על פי שהוויכוח השלישי נועד להיות מוקדש לעולם החיצון, אולי רבע ממנו עסק בענייני פנים, במיוחד כלכלה וקצת חינוך. אובמה היה הראשון שהזכיר את ענייני הפנים, כאשר דיבר על הצורך שלא לעסוק עוד ב"בניית ארצות" (nation building) מעבר לים, אלא לבנות את אמריקה.

אלה ענייני החוץ, טמבל?

רומני היה מגיע לשם גם בלי עזרת הנשיא, מפני שכלכלה ("אני יודע איך ליצור מקומות עבודה") היא הסיבה המשכנעת ביותר להצביע בעדו. הסקרים הראו עוד לפני הוויכוח, שבענייני חוץ יש לנשיא יתרון מכריע עליו. הסקר הנ"ל של סי.בי.אס הראה, שהיתרון הזה אפילו גדל בעקבות הוויכוח. ל-71% מן המצביעים המהססים יש אמון ביכולתו של הנשיא לנהל משבר בין לאומי; רק 49% חולקים את הכבוד הזה לרומני.

אבל רומני מקווה שאנחנו עומדים בצומת דרכים דומה לזה של 1992, כאשר מושל ממדינה דרומית קטנה, ללא ניסיון בין לאומי, הביס נשיא עתיר ניסיון כזה, שרק שנה וחצי קודם הוביל את ארה"ב לניצחון מפואר, חסכוני ומעוט-אבדות במלחמת עיראק הראשונה. הסיבה שביל קלינטון הצליח להדיח את ג'ורג' בוש האב הייתה, כמובן, "הכלכלה, טמבל". זו הייתה מערכת הבחירות שבה נולד מטבע-הלשון המפורסם הזה.

הרושם של הימים האחרונים הוא שהזמן פועל לטובת רומני. פלורידה מתקרבת להישמט מטור אובמה, ורומני מצמצם את הפער גם באוהיו, שתי המדינות המתנדנדות החשובות ביותר לצד וירג'יניה וקולורדו. היש לו די זמן כדי לסגור את הפער?

ניצחון בוויכוח הבוקר היה מקל עליו, אבל גם בהיעדר ניצחון אפשר לומר שהנשיאות בהחלט נמצאת בהישג ידו. בעיני חלק מן הפרשנים הוא אפילו לא היה צריך לחתור לניצחון בוויכוח. חשוב מניצחון היה הרושם של התאפקות ושל מתינות, מפני שהוא צריך לשנות את דעתם של קומץ מהססים מן המרכז, לא של קומץ קנאים מן הימין. לתכלית הזו הוא היה צריך רק להיות על הבמה, לצד אובמה, ולהיראות "יותר נשיאותי" ממנו.

אלה כמובן רק ניחושים, מלומדים יותר או מלומדים פחות. סקרי הימים הבאים עשויים להפריך אותם. אם השוויון הסטטיסטי יימשך, לעומת זאת, יגדל הסיכוי שאת הכף יכריעו החדשות הכלכליות של ימי מערכת הבחירות האחרונים, בייחוד נתוני התעסוקה, שיתפרסמו ארבעה ימים לפני ההצבעה; ויכולת הארגון של כל אחת מן המפלגות בשטח. אבל שלושת הוויכוחים של עונת הבחירות הזו ייזכרו בוודאי כדרמטיים ביותר מאז ומעולם. איש לא יעז עוד לפקפק בחשיבותם.

■ רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com