הישג לעובדי "מעריב"

לכאורה ההסכם שנחתם בין עובדי "מעריב" לשלמה בן-צבי אינו דרמטי, שכן הוא מבטיח את העסקתם של 50 עובדים נוספים מעבר למספר שבו נקב בן-צבי מלכתחילה. רוב עובדי העיתון עדיין הולכים הביתה, והסיפור של "מעריב" ממשיך גם היום להיות סיפור עצוב.

ולמרות זאת, בפעם הראשונה מזה כמה עשורים נחתם הסכם קיבוצי בענף המדמם הזה. בפעם הראשונה נחתם הסכם שלא כולל רק את הרוכש והמוכר, אלא גם את מי שמייצרים את המוצר הזה, שהופכים אותו לנייר שגורם לנו לדפדף ולהתרגש, לרטון ולהתעצבן.

העובדה שמדובר בהסכם קיבוצי ולא בהסדר אחר היא משמעותית. להסכם קיבוצי יש מעמד מיוחד בעולם העבודה, ופתיחתו אפשרית רק בהסכמת שני הצדדים. כל הפרה שלו מהווה עילה לסכסוך עבודה, לצעדים ארגוניים ובוודאי לסעדים משפטיים.

ההסכם הקיבוצי הוא גושפנקא לכוח הארגוני של העובדים, אותו כוח שהביא ככל הנראה את בן-צבי לחתום על ההסכם בשעת בוקר מוקדמת. הדיבורים על עוד שביתה, אסיפות העובדים בלילות, החשכת השער הקדמי - כל אלה עשו את שלהם.

חופש ניהולי רחב לבן-צבי

כששומעים על הסכם קיבוצי מיד מדמיינים טבלאות שכר ומנגנונים קשיחים שמגבילים לכאורה את היכולת הניהולית. לפחות במקרה הזה בן-צבי זוכה לחופש ניהולי רחב למדי, לרבות היכולת לדרוש הפחתת שכר ממי שמרוויח מעל 22.5 אלף שקל בחודש.

הנדבך המשמעותי מבחינת העובדים הוא הסעיף בהסכם שקובע כי בחצי השנה הקרובה ינהלו הצדדים משא-ומתן על הסכם קיבוצי רחב יותר, כזה שירד יותר לפרטים הקטנים.

האם ההסכם ב"מעריב" הוא בבחינת הסנונית שמבשרת על הסכמים נוספים בענף העיתונות? זה עוד מוקדם מדי לומר, אבל גם הקמה של 12 ועדים באמצעי תקשורת בולטים בישראל נראתה רק לפני שנה כמו חלום שמנותק מהמציאות.

* הכותב נמנה עם מייסדי ארגון העיתונאים בישראל.