מדינה ששולחת לקבץ נדבות

א.

השבוע בוטל השירותרום. הסיבות לביטולו הזכירו לי את הבדיחה הישנה על השפן והלמה אין לך כובע. האריה והשועל חיפשו סיבה להרביץ לשפן. אמרו, נבוא אליו הביתה ונדפוק בדלת: יפתח עם כובע - נגיד לו: למה עם כובע, ונכה בו; יפתח בלי כובע - נגיד לו: למה אין לך כובע, ואז נכה בו. דפקו, פתח בלי כובע, קיבל מכות. למחרת חזרו. אמרו, הפעם נבוא אליו, נדפוק בדלת ונבקש סיגריה, ייתן בלי פילטר - יקבל מכות. ייתן עם פילטר - כנ"ל. דפקו, פתח, אמרו תביא סיגריה. שאל: עם פילטר או בלי פילטר? אמרו לו: למה אין לך כובע, ופוצצו אותו במכות.

אותו הדבר, בערך, השירותרום. הסיבות לביטולו היו: א) הוא סמן מובהק לתרבות השנור; בגללו הצבא "מתבזה מול חברות מסחריות"; נמאס מהשנור ומתרבות השנור; מה זה צריך להיות שהצבא מבקש תרומות, גועל נפש; ב) השנור לא עובד; תרבות השנור המפורסמת לא מכסה את עצמה; משנה לשנה יורד הסכום שאותו מצליחים לגייס; אם זה ימשיך ככה, בתוך שנתיים יסתיים השירותרום בגירעון וחיילים ייאלצו לצאת לעבוד.

מסכן השירותרום, אין לו כובע.

ב.

אשר לי, אני מוכרח להודות שקצת נעצבתי אל לבי כששמעתי על ביטול השירותרום. נזכרתי בעצמי כילד, יושב במשך כל היום אל מול הרדיו ומחכה שיקריאו את שמי ואת סכום התרומה שהעמדתי למען חיילינו. לדעתי גרמתי לעצמי נזק בריאותי בלתי מבוטל כשלא הסכמתי ללכת לשירותים גם כששלפוחיתי כמעט התפקעה. רק ישבתי מול הרדיו, כמו אסד האב, וחיכיתי. כשנקבה הקריינית בשמי לא היה מאושר ממני. וככה בכל שנה מחדש. השירותרום היה הקרדיט הפומבי הראשון שקיבלתי בחיי. שמורה לו פינה חמה בלבי.

כך שמעבר לביקורת עליו, מרגיז אותי מה שעשו לו, לשירותרום. זה קצת כמו הרבה דברים אחרים במדינה האהובה הזו שלנו: משהו נחמד לא עובד הכי טוב, משהו חביב חורק טיפה, משהו לא מזיק מתקלקל קצת בקצוות - ישר כולם מתנפלים עליו, דורכים לו על הראש ומתחילים לאכול לו את הכבד בכפית.

פתאום אירוע חביב שכולו כוונות טובות ואנרגיות חיוביות הופך למאפיין מובהק של תרבות רקובה שאין לה זכות קיום; פתאום קצין בכיר שאומר תודה או קצת נבוך מול מנכ"ל שתורם איזה סכום הופך למתבזה; פתאום אותו מנכ"ל הופך לשרלטן שרק מחפש פרסומת זולה; פתאום נציג ועד עובדים של מפעל בדרום שתרם כך וכך ימי חופש הופך לרמאי שמבטיח תרומה ונעלם אחרי שעה; פתאום ילד שגאה בחיילי צה"ל, שמוותר מרצונו על ארטיק, על חוג או על הצגה ותורם את דמי הכיס שלו, הופך לחלק אינהרנטי מדיכוי העם הפלסטיני או מההתנתקות. מה עם איזה חיוך סלחני, מה עם איזו מילה טובה, לעזאזל?

זה מזכיר קצת את מה שעושים לסתיו שפיר, לא?

ג.

אז כן, אפשר לצחוק על השירותרום ולבטל אותו. אפשר אפילו לחוש מבוכה מול בכירי קצינינו שנאלצים להודות לחברה זו או אחרת. אפשר גם לטעון שאין בו שום צורך, ודאי אל מול תקציב הביטחון העצום שהולך ברובו לפנסיות המשולמות לאנשים צעירים. ראוי גם לבחון את הטענה האומרת שהאירוע נעלם בין שלל אירועי ההתרמה ואיבד את ייחודו; וכמובן את העובדה שהתרומות בשירותרום הולכות בעיקר למנגנון המנופח של האגודה למען החייל, שבכיריה נהנים ממשכורות נאות המאפשרות להם לאהוב את החיילים ולדאוג להם הרבה יותר מכולנו.

הכול נכון. ועדיין, אני נגד ביטול השירותרום. אתם יודעים מה זה מזכיר לי, מלבד את הבדיחה הישנה על השפן? זה קצת מזכיר לי חתונות. תגידו אתם בעצמכם, מי יותר נהנה בחתונות: אלה שיושבים בצד, ציניים, לא מתרגשים בחופה כי ארבעים אחוז מתגרשים, לא רוקדים כי המוזיקה לא אליטיסטית דיה לטעמם, לא אוכלים כי האוכל לא גורמה מספיק לחיכם, וכל הזמן רק מחשבים את עלויות המנה חלקי מספר המוזמנים פחות שכר הספר, הצלם והרב ביחס לצ'ק שרשמו; או אלה שתחת החופה מזילים דמעה בלי חשש, מאמינים באהבת נצח, נוגסים בקבבון טלה בטחינה בלי לבקר אותו, רוקדים בשמחה לצלילי להיט מזרחי קלוקל ומחרוזת להיטי דיסקו עבשים, ובדרך הביתה לוקחים סידור פרחים למזכרת?

ברור שהאחרונים, כי אין מתיש ועגום יותר מזה שמכלה את ימיו בקיטורים. לפעמים צריך לשים בצד כל מיני דברים ופשוט ליהנות.

אז נכון, יש מבוכה מובנית בשירותרום וארומה של אי-נעימות אופפת אותו, הוא שריד שקצת קפא בזמן מתקופה שאינה עוד, הכול נכון. ועדיין, לא על כל דבר צריך לדרוך ולא כל דבר צריך לבטל.

ד.

הדבר המצחיק הוא שזה בערך מה שקורה. צוות היגוי ייעודי שהוקם בצה"ל (נשמע רציני, לא?) המליץ על קיום חלופה לשירותרום. שימו לב: מדובר באירוע הוקרה לחיילים שבמסגרתו יופיעו אמנים ויתקיים ראיון עם הרמטכ"ל. ההבדל היחיד הוא הימנעות ממתן חסויות מסחריות ומהענקת תרומות.

אז בחייאת רב-ראבקום, בשביל מה עשיתם את כל הרעש והבלגן? לא יכולתם פשוט להוריד את החסויות והתרומות בשקט? לא, ברור שלא. הרי כל אחד היה חייב לגזור קופון. דובר צה"ל החדש היה חייב להראות שהוא תותח, ראש אכ"א הייתה חייבת להוכיח שהיא בעניינים, וכך הלאה. אז על הדרך, ומתוך מטרה טובה, הכפישו את התורמים, את הצבא, את התרבות ואת מה לא. במקום לעשות את הכול פשוט וקל ונעים ונחמד, הופכים כל דבר למערכת חורקת של הכפשות ושל מריבות.

ובנושא התרומות עצמן. הרי בכל מקרה היקף התרומות לצה"ל הולך ויורד, הולך ומתכווץ, מסיבות ברורות. מדובר במשהו כמו 200 מיליון שקל בשנה, שביחס לתקציב הביטחון זה לא הרבה יותר מכלום (כמו להביא מהבית גרגר חול לסהרה). שני שלישים מזה, אגב, מגיעים מחו"ל, ורוב הכסף הולך למטרות קטנות וחביבות כמו להטיס חייל בודד לפגוש את משפחתו וכיוצא בזה. בשנה האחרונה גויסו בשירותרום 450 אלף שקל בסך-הכול, שזה ממש מעט. בקיצור, לא תרבות שנור ולא נעליים.

תרבות השנור לא נמצאת בצבא, היא נמצאת בפוליטיקה, בממשלה שמפקירה אזרחים ודוחפת אותם לקבץ נדבות. הצבא, אחרי כמה שנות התפלשות, ניקה את עצמו מזה. כך גם בנוגע לטענה העולה תדיר, שכל יחידה מתרימה לעצמה וכל טייקון מאמץ לו איזה פיקוד. היא אינה תואמת את המציאות בשנים האחרונות.

בקיצור, זה לא רק קצת מעליב מה שעשו לו, לשירותרום שלי, זה גם הכי עלוב. התנפלו על האירוע שהכי לא מגיע לו ועשו בו שפטים. זו לא תרבות של שנור. יותר מכך, זו תרבות של בריונות, של לאכול את ראשו של החלש. אם השירותרום היה מכניס 100 מיליון שקל, אף אחד לא היה מעז להציע לבטלו, אתם יכולים להיות בטוחים.

ה.הילדים שלי מאוד מתרגשים מחיילים. בכל פעם שאנחנו רואים חייל ברחוב הם הולכים לומר לו שלום ותודה שהוא שומר עליהם. עוד לא ראיתי את החייל שלא חייך אליהם בחזרה מכל הלב. זה מקסים מאוד.

הייתי יכול להרוס להם את זה בקלות, נכון? הייתי יכול לומר להם - החייל הזה לא מגן על המדינה, רק יושב במשרד ועונה לטלפונים, החיילת הזו לא שומרת עליכם בכלל, רק מזיזה ניירות מפה לשם, וכו'. אבל לא. לא כל דבר צריך להתאמץ להרוס. יש דברים יפים שעליהם ראוי לשמור. אני לא בטוח שהשירותרום הוא מקום ראשון, או אפילו חמישי, ברשימת הדברים האלה, אבל הוא לבטח לא נמנה עם 20 הדברים המקולקלים והרקובים שיש להשמיד.

זה לא השנור, זו הבריונות: הרי אם השירותרום היה מכניס 100 מיליון שקל אף אחד לא היה מעז להציע לבטלו