לכבוד מיליארד פתקים

כמעט מאז ומעולם ניסו ממשלות אוטוריטריות דווקא לקלוע לטעמו של ההמון. "תודיע שאתה מעלה להם את השכר", דחקה ילנה צ'אושסקו בבעלה, על מרפסת הארמון בבוקרשט, בדצמבר 1989. זה היה מאוחר מדי. בסוף הנאום נמלטו הרודן ואשתו במסוק, נתפסו, הועמדו למשפט שדה, ונורו. צינה חלפה ביום ההוא בגו של כל עריץ בעולם. ילנה הניחה שההמון עומד למכירה. אי-אפשר להגיד שהיא טעתה לחלוטין.

בעיותיהם של משטרים אוטוריטריים אמנם מתחילות כאשר מוחמר מצבם החומרי של ההמונים. בברית המועצות לא היה אפילו רמז של אי-שקט, בוודאי לא בין רוסים, עד אמצע שנות ה-80. המדינה הכול-יכולה דאגה לנתיניה: איש לא רעב ללחם, טיפול רפואי חינם, חינוך לכול, חופשות קיץ לכול; גם כאשר החנויות היו ריקות, טובות הנאה קטנות ובינוניות הוצעו דרך מקומות העבודה.

ולדימיר בוקובסקי, מתנגד מוקדם של המשטר, חרק שיניים. "כן", הוא אמר, "האנשים שבעים. אבל גם סוסים שבעים". רוצה לומר, בני אדם זקוקים ליותר מאשר קיבה מלאה. הם זקוקים לחירות. שום איש שפוי לחלוטין בדעתו לא היה מניח שברית המועצות תחדל להתקיים בגיל 71.

הסינים מרוצים

מאז, היסטוריונים וכלכלנים משתעשעים מפעם לפעם בתרחיש היפך עובדתי: מה היה קורה אילו ברית המועצות הייתה נמשכת עוד קצת, והעלייה הגדולה של מחירי הנפט בסוף שנות ה-80 הייתה מתרחשת תחת המשטר הסובייטי, והמשטר הזה היה מצליח לפתח את אוצרות הנפט הבלומים של מרכז אסיה, של המזרח הרחוק ושל המעגל הארקטי - והיה יוצק את מאות המיליארדים אל תעשייה של מוצרי צריכה. האם השיפור המסיבי במצב הכלכלי היה מונע התמוטטות?

זו לא שאלה תיאורטית. את השאלה הזו חזרו ושאלו בסין ב-35 השנים האחרונות, מאז התחילו הרפורמות הכלכליות. אמנה חברתית חדשה התפתחה: המשטר ימלא את כרסי הסינים, והם יסכימו להסתפק בחירויותיהם הפוליטיות של סוסים.

זה עבד להפליא, יחסית לגודלה של סין ולמורכבותה. סקר דעת קהל שנערך החודש על-ידי מרכז פיו (pewglobal.org) האמריקאי הראה שיעור גבוה מאוד (83%) של שביעות רצון בסין מן המצב הכלכלי. 70% אמרו שמצבה הכלכלי של משפחתם השתפר בחמש השנים האחרונות. התיתכן הצבעת אמון גדולה מזו?

באליה יש לא מעט קוצים. 85% מן הנשאלים חשבו ששחיתות היא "בעיה גדולה" או "גדולה מאוד"; כמעט 50% התלוננו על הפער הגדל בין עשירים לעניים; 92% התלוננו על עליית המחירים; שליש מן הנשאלים התלוננו על איכות המוצרים בחנויותיהם. אבל הקוצים האלה שייכים למחלקת הסוסים השבעים, זאת אומרת, הם חומריים מעיקרם. הפתרון אינו קל, אבל קל להגדרה: המשטר צריך לשפר את הליכותיו.

מערביים דמוקרטיים שכמותכם

מה לעשות, לעומת זאת, בנתון הבא: הסינים המרוצים עד לזרא ממצבם הכלכלי אינם מקבלים את דעת ממשלתם על הדמוקרטיה המערבית. להפתעת הסוקרים, 52% הביעו דעה חיובית על הדמוקרטיה האמריקאית. השיעור הגבוה ביותר נרשם בקרב המשכילים העירוניים.

זו חריגה מעניינת מן הנורמה שהתגבשה לאחר 1989. לסין יש הרבה מאוד כסף, והיא חופשית להוציא אותו על תעמולה תרבותית (באמצעות מכוני קונפוציוס, או עמודים שלמים של עיתונים מערביים שסין קונה). התעמולה הזו מקנטרת ללא הרף את המערב. תראו, מערביים דמוקרטיים שכמותכם, איפה אתם נמצאים, ואיפה אנחנו: איפה היואן, ואיפה האירו; איפה עודפי מאזן התשלומים שלנו, ואיפה החוב הלאומי של... השלימו את החסר.

צריך להודות שבשוק הסחורות האידיאולוגיות העתידיות, לקניינים מפוכחים אין סיבה לחפש את זו המסומנת "דמוקרטיה מערבית". אז מדוע בכל זאת חצי מהסינים מתבוננים באמריקה מבלי לחשוב ששמה מתחרז עם כישלון ועם שקיעה?

המגזין טיים ניסה החודש לתקן קצת את חוש הפרופורציה שלנו. על עמוד השער שלו הוא מרח את תמונתו של שי ג'ינפינג, העומד להתמנות לנשיא סין בחודש הבא. על רקע דיוקנו מופיעה הכותרת: "המנהיג הבא של העולם הבלתי חופשי", פרפראזה שנונה על "מנהיג העולם החופשי", התואר רב השנים שהתקשורת מעניקה לנשיאי ארצות הברית.

אירוניה כמעט מושלמת מסמיכה את הבחירות לנשיאות ארצות הברית לאקט חילופי המשמרות בסין. זו תהיה הפעם השלישית מאז 1992 שהמשטר מוציא את כל ראשיו לפנסיה מסודרת.

תיבת פנדורה סינית?

חילופי המשמרות הם זמן טוב לחזור ולשאול: כמה זמן תוכל סין להוסיף ולהתנהל בידי ממשלה אוטוריטרית? האם הכרס מוכרחה להתרוקן קצת, בהשפעת משבר כלכלי, כדי שסבלנות הסינים תפקע?

זה גם זמן טוב לחזור ולשאול אם פתיחה דמוקרטית בסין תועיל לשלום העולם. מי שפחד מדמוקרטיה בלוב או במצרים, אולי ירצה לתהות אילו רוחות רעות עלולות להיפלט מתיבת פנדורה סינית, שהייתה נעולה כל-כך הרבה זמן. האם דעת קהל חופשית תכוון את סין אל מסלול של שלום ושל שכנות טובה? דמוקרטיה אינה פוליסה נגד שנאה, נגד דמגוגיה או נגד יציאה מן הדעת. המוני סין הפגינו בשנים האחרונות נטיות היסטריות למדי כל אימת שנגרם עלבון אמיתי או מדומה לכבוד הלאומי.

למרות זאת, המחשבה על דמוקרטיה סינית מוסיפה לענג את הדמיון, כמעט כמו הפנטזיות של שנות ה-70 על "מה יקרה אם כל סיני יקנה פחית אחת של קוקה קולה". אנחנו כבר יודעים מה קרה עם הפחית. אולי יום אחד עוד נדע מה יקרה עם מיליארד פתקים סיניים בקלפי.