הכירו את הפסיכולוג שגומע קילומטרים כמו מכונית

קבעתי להיפגש עם קובי אורן בשדות קיבוץ הזורע, במתחם הזינוק והסיום של מירוץ השטח אולטרה מרתון סובב עמק. היה קצת קשה לדייק בשעת הפגישה. אורן היה כבר יומיים בדרך, באתגר החדש שהציב לעצמו, מירוץ רצוף של 267 קילומטרים - המרחק הרב ביותר שרצו אי-פעם בישראל. כאשר הפגישה יצאה לפועל, אני, שרצתי את אחד המקצים היותר צנועים ש"סובב עמק" מציע (עשרים קילומטרים בסך-הכול), הגעתי אליה אדומת פנים, שכבה דקה של אבק מפדרת את מרבית גופי, בשיער לח דבוק למצח מרוב זיעה ומים ששפכתי על עצמי בדרך כדי להצטנן מהחום ששרר באותו יום; ובקיצור, במצב פיזי די דומה למרבית המשתתפים במירוץ. מרביתם, אבל לא אורן.

אורן היה נינוח, נמרץ, מחויך ורענן כאילו טייל קלות בפארק קריר. לראשו חבש את הכובע המפורסם שלו, שנוצה ארוכה מעטרת את שוליו, שאותו הוא דואג שיביאו לו כמה קילומטרים לפני שהוא מגיע לקו הסיום. כאשר עלה לפודיום - הוא היה היחיד במקצה שלו, כמובן, ואת חזהו עיטר המספר 1 עם רקע מוזהב - המנחה סיפר את הסיפור הבא: לפני שנה, כך אמר, כשקובי סיים 186 קילומטרים, הוא נראה עייף וסחוט כמו מי שרץ מרחק כזה. השנה לא. כששאלתי אותו - המשיך המנחה - לפשר הדבר, הוא ענה לי, מתבגרים.

אורן, 40, פסיכולוג קליני מקריית טבעון, אב לארבעה, נשוי לאישה שמסכימה עם "שיגעונותיו"; או, בלשונו שלו, מצוי ב"זוגיות שמכילה את המחיר של הריצות הארוכות". הזוגיות הזאת צריכה להכיל תקופות אימונים ממושכות שבהן הוא מגיע גם למאתיים קילומטרים של ריצה בשבוע, לעתים לילות שלמים.

הוא מהאושיות ומהאבות המייסדים של ריצות השטח הממושכות בישראל, האולטרה מרתונים (כל ריצה שהמרחק בה עולה על מרחק המרתון, 42.2 קילומטרים, נופלת תחת הגדרת אולטרה מרתון), מיסיונר של ריצות שטח, כהגדרתו. הוא סייע לחברו שי חזן, הרוח החיה מאחורי מירוץ "סובב עמק", להשיק את המירוץ עוד כשהסתפקו שם במקסימום שישים קילומטרים למקצה. ביוזמתו הוסיפו לאט-לאט מקצה של מאה קילומטרים, ולאחר מכן של מאה מיילים, כלומר 160 קילומטרים. הוא בין יזמי מירוץ השליחים "הר לעמק" שבו נזקפו לזכותו מקצה של 129 קילומטרים בשנה אחת (שבו זכה במקום השלישי), ומקצה של 212 באחרת (מקום שני). את המקום הראשון קטף ב"מירוץ הסיבולת" הראשון של ישראל, שהוא היה הרוח היוזמת מאחוריו. 24 שעות ריצה במסלול מעגלי של 3.5 קילומטרים.

במירוץ הנוכחי רץ שמונה פעמים את המקצה בן ה-33 קילומטרים וקצת ב"סובב עמק", מירוץ שנחשב ללא קל כלל, וכולל עליות ממושכות וכל שאר הקשיים המבדילים בין מירוץ שטח למירוץ כביש - אבנים, מעברי בקר, שבילים שאפשר למעוד בהם. הוא עשה זאת במשך 46 שעות רצופות. לכל אחד מהסיבובים היה לו מלווה שהתנדב לרוץ איתו.

"אני לא מזוכיסט"

מאז כיתה ט' אורן רץ; עשה מירוצי כביש, חצאי מרתון ומרתונים. "יש לי בבית חולצות של מירוצים משנת 1989, יש לי זיכרונות כמתבגר שרץ", הוא אומר. הפציעות החוזרות והנשנות והשרירים הדלוקים תדיר הורידו אותו מהריצה והעלו אותו לאופניים לכמה שנים, אבל הספורט הזה לא דיבר אליו. "הצד הטכני ייסר אותי", הוא מסביר. "מתוך שלוש שעות בשטח צריך להקדיש חצי שעה להחליף שרשרת או לתקן פנצ'ר. הייתי חוזר מעוצבן. הרכיבה היא דבר מדהים למי שמתחבר לצד הטכני. לי זה לא עשה טוב".

לפני חמש שנים החל לרוץ בשטח. מאז, לדבריו, הוא אינו נפצע. מדי פעם הוא רץ, לזכר הימים הטובים, באיזה מרתון-כביש שיש לו זיכרונות טובים ממנו או באיזה מירוץ שמארגנים חברים שחשוב לו לתמוך בהם. אבל את אימוני המהירות הפוצעים החליף באימוני כוח, בעיקר בעליות מפרכות.

- ומאז אתה גם מגדיל בכל פעם את המרחק. מה אתה מנסה להוכיח?

"בארבעים הקילומטרים הראשונים לא הכי נעים לי לרוץ. אני מתחיל ליהנות רק אחר כך. הריצות הארוכות האלה בשטח מרגיעות, מאפשרות לסדר את המחשבות, ולפעמים מאפשרות דווקא ניתוק מבורך מהן. ככה הגעתי למרחקים הארוכים. עכשיו רציתי לבדוק איך הגוף שלי מגיב לריצה רצופה של יומיים, וגם לראות אם אני מוכן למירוצים בחו"ל של 135 מיילים (216 קילומטרים) ומעלה".

- איך בכלל מתחילים לרוץ כאשר יש לפניך 267 קילומטרים?

"המרחק באמת בלתי נתפס, ומאוד קשה מנטלית לחשוב, רצתי קילומטר, יש לי עוד 266 קילומטרים לרוץ. אם אחשוב כך - זה ישבור אותי. אני מחלק את הדרך לתתי-מקטעים, של תשעה קילומטרים בין תחנת רענון אחת לאחרת. ואז אני אומר לעצמי, 'מה זה תשעה קילומטרים? זה קטן עליך'. וכמובן, אחרי 250 קילומטרים אני אומר לעצמי, נשארו רק 17, נו באמת, אני אשבר עכשיו? אני מאמין שדרך המחשבה הזאת מתאימה בכלל לחיים.

"כמובן יש רגעים שבהם אני הולך, ואני חייב לאכול ולשתות. אבל הרעיון המרכזי הוא שצריך להיות בתנועה. ברגע שאתה עוצר, מתגנבות כל המחשבות שיכולות להחליש אותך. בריצה ממושכת ההתמודדות היא מנטלית, ויש מחשבות שמחבלות בתהליך - אני עייף, קשה לי, אני רעב, אני עצוב. זה מאוד קשה. אבל כפסיכולוג אני יודע שלהתמודד עם קושי זה חלק בלתי נפרד מהחיים. יש כאלה שאומרים לי, 'אתה מכור לסבל'. אבל אני לחלוטין לא רואה את זה ככה. כמו בחיים, יש רגעים של סבל, השאלה היא איזה מוקד אתה נותן להם".

אבל אי-אפשר להתעלם מכך שריצה ממושכת כל-כך מביאה איתה כאבים - ברגליים, בבטן, בגב. תיאורים של אצני אולטרה תמיד מכילים משפטים כגון, "בקילומטר החמישים הרגשתי כאילו ברזל מלובן פילח לי את הרגל".

"היו שנים שבהן הייתי מתעלם מהכאב והיו שנים שבהן הייתי שוקע בכאב. היום אני אמנם לא מתנתק מהגוף, אבל אני חווה את רוב הריצה דרך הראש. אם הריצה מבחינתי הייתה סדרה של כאבים, לא הייתי רץ; אני לא מזוכיסט, אני נהנה לרוץ. הכאב הוא לפעמים תוספת - או שהוא מראה שאני עושה משהו לא נכון, או שהכאב מראה שעכשיו אני בעלייה, או שהתרמיל לא מחובר נכון.

"אם יש כאב אקוטי או אם אני מרגיש שמשהו משתבש, אני עוצר. יש לי משפחה, יש לי המון דברים לחיות בעבורם מעבר לריצה. אבל אני מכיר את הגוף מספיק כדי לדעת אם הכאב הוא נורה אדומה, או סתם חבר ותיק שמסמן שעברנו את הקילומטר הזה והזה".

כדורי המלח נגד התייבשות אינם התבלין היחיד השומר על אורן בריצות. את כל המסע הקשה הזה הוא מנסה גם לתבל בהומור, שעוזר להתמודד עם קשיים, גם בריצה, גם בחיים - אורן מרבה להקביל בין השניים. למלווים שלו בסיבובים השונים שלח מעין מזכר במייל כדי להזהיר אותם מהצפוי להם; וכתב שם משהו כמו, "לידיעתכם, בקילומטר הארבעים יש לי בדרך כלל כאבי גב, בשמונים כואבת לי הבטן, ובקילומטר ה-140 אני יכול לראות דברים שלא קיימים במציאות. לא להתרגש מזה".

- התכוונת ברצינות שאתה רואה דברים שלא קיימים במציאות?

"כן. בשנה שעברה, כשרצתי 186 קילומטרים, לאחד הסיבובים בלילה לא היה לי מלווה, והיו לי הזיות, היו דברים שדיברו אליי. לכן השנה החלטתי לדאוג לא רק למלווים אלא גם לגיבוי למלווים, למקרה שמישהו ברגע האחרון לא יוכל לבוא. כשאתה לא מדבר עם מישהו אתה יכול לשקוע, זה יכול לקחת אותך למקומות מאוד רעים".

לימור ביגון וגיא זלוף ממועדון הריצה מרת"א תל אביב ליוו את אורן בסיבובים השישי והשביעי, זלוף התחיל אחר הצהריים, ביגון חברה לשניהם בעשר בלילה, לאחר שאורן כבר סיים מאתיים קילומטר. "היו רגעים שהוא השתתק ושקע בעצמו, אבל רוב הזמן הוא סיפר סיפורים מצחיקים", היא משחזרת. "הוא מאוד שנון ומקסים, ודאג למצב הרוח שלנו, ושלא יהיה לנו קשה. האוריינטציה שלו מדהימה, הוא היה מאוד ערני, שם לב לחיות בדרך, לנחש, לקולות של חזירי בר, לגעיית פרות. החוויה כולה הייתה מלמדת, והציתה אצלי ניצוץ של חלום רחוק".

"קודם כול זה מסע"

השבוע שלפני התחרות היה לא פשוט. מערך המלווים שארגן קרס, שכן התברר כי כמה מהמלווים לא יוכלו לבצע את המשימה, מסיבות שונות. "זה עשה לי רע, לא ישנתי טוב בלילות, מהמחשבות, מהחששות", אומר אורן, "ודווקא בתקופת טרום המירוץ, שבה נחים וצוברים הרבה שעות שינה". לבסוף התארגנו שבעה מלווים, ואורן בחר לרוץ את הסיבוב הראשון לבד, עם מוזיקה. את שאר הסיבובים עשה בכל פעם עם מלווה אחר, ניהל שיחות בנושאים שונים, ו"בכל פעם זו הייתה חוויה אחרת".

- לא משעמם לרוץ שמונה פעמים את אותו המסלול?

"הוא אף פעם לא אותו הדבר. במהלך השנים עשיתי את המסלול הזה מעל מאה פעמים, ובכל פעם הוא אחר. לא רק בגלל עונות השנה או השעות השונות. מספיק שעבר אוטו והזיז אבנים, והדרך נראית שונה. קודם כול זה מסע. לא באמזונס, אבל מסע, כיף, מפגש עם אנשים, עם עצמי, עם הטבע. הפעם ראינו להקה של חזירים בין הפרות, ופתאום בסיבוב הרביעי מצאתי פרסה. שנים אני אוסף פרסות, זה נותן מזל, ולא מצאתי פרסה מאז שנולד בני הקטן. תארי לעצמך, שלוש פעמים עברנו שם, ופתאום, דווקא בחושך, ראיתי אותה.

"הריצה הזאת נשמעת כמו אירוע טכני שסובלים בו, אבל יש בה משהו מאוד רגשי. יש משהו באינטימיות עם המלווה ועם עצמי שמקלף קליפות. בעולם האמיתי, בשגרה, יש המון דברים ששומרים עליך מוגן. אבל אני לא יכול להישמר שמור ומוגן ובשליטה אחרי עשרים שעות בשטח. לא משנה כמה אחליף בגדים ואתקלח. זה מאוד חושף. אני מתמודד עם הצדדים היותר רכים שלי".

- יש רגעים קשים?

"בוודאי, יש לא מעט רגעים קשים. הפעם הם היו בעיקר בלילה הראשון. כל פינה פנויה בקרקע הייתה פיתוי לישון. היעדר שינה זה דבר לא פשוט, והפליא אותי שהגוף שלי תפקד ברמה כל-כך גבוהה כל-כך הרבה שעות. במירוץ של ה-186 קילומטרים בשנה שעברה, אחרי 18 שעות, בצהריים, כשהיה חם, בכל פעם שבה עברנו ליד שיח, דמיינתי איך זה יהיה לשכב עליו, גם אם הוא היה קוצני, העיקר לישון. אבל אז אכלתי ובא לי גל של אנרגיה, ויצאתי מזה".

- מה אכלת? ג'ל אנרגיה? חטיף חלבון? מה שקרוי אוכל טכני?

"לא. בתחילת הדרך הייתי אוכל אוכל טכני. אבל זה טוב למרתון, לא לריצה מאוד ארוכה. זה נותן דחיפת מרץ רגעית, לא כזאת שתספיק לעשר שעות. במירוץ כזה, הדבר היחיד שאני לא אוכל זה סיבים, כדי שלא אצטרך לרוץ מאחורי השיחים כל הזמן. אבל חוץ מזה אני אוכל הכול - סנדוויצ'ים עם נוטלה, עם גבינה מלוחה, עם נקניק, מנטוס, בייגלה, שטוחים, במבה, במבה עם שוקולד. 'אוכל זבל' הוא טוב כי הוא אנרגיה טהורה. גם שתיתי, בנוסף למים, קולה, פנטה וספרייט. אילו הייתי רץ מרתון ואוכל בדרך סנדוויץ' ושותה קולה, זה היה כמו לירות לעצמי בראש, לא מתאים. אבל הריצות האלה הן משהו אחר".

- קשה לי לדמיין איך רצים ואוכלים סנדוויץ'.

"כשאני רץ אני באמת לא אוכל. אבל ריצה מהסוג הזה מתחלקת לקצבים, יש חלקים בעליות שאני הולך. בזמן שאני מאט אני מכניס לעצמי אוכל. במירוץ הזה אכלתי ושתיתי כשלא הייתי רעב או צמא. אני יודע שאין ברירה. אם לא אוכל שעה, יש סיכוי סביר שהמירוץ נגמר עבורי. אם לא עכשיו, אז בעוד ארבע שעות. אחד התפקידים של המלווים היה לפטם אותי בחטיפים. אם אגיע לתחושת צמא או רעב זה אומר שאני כבר בצרות. זה מאוחר מדי. זה כמו שנדלקת נורה באוטו - מצב שלא צריכים להגיע אליו".

"לא רואה בזה התמכרות"

נוסף על כל אלה, אורן השתדל בכל אחד משמונת הסיבובים להחליף בגדים, ולעתים גם נעליים. גם בגדי הריצה הכי משוכללים ומנדפים אינם מגינים לאורך זמן רב כל-כך מפני שפשפות שנוצרות במגע ביניהם לבין הגוף המיוזע. לאחר כמה מירוצים שמהם יצא לדבריו "שותת דם", החליט על אמצעי המניעה הזה. נעליים החליף כדי לא לאבד ציפורניים בכף הרגל. בתחום הגרביים הוא קצת התעצל ולא החליף מספיק, "והחשבון של ההתעצלות כבר הוגש לי בדמות כמה שלפוחיות. אילו הייתי ממשיך עוד חמישים קילומטרים, הייתי מאוד סובל בגלל ההזנחה הזאת".

- השאלה המתבקשת היא מה אומר הפסיכולוג הקליני שבך על ההתמכרות שלך לריצות כה ממושכות ומפרכות?

"אני לא רואה בזה התמכרות. זו דרך חיים. אני מיסיונר של ריצות שטח ארוכות כי אני יודע כמה הן טובות לנפש. זה מוסיף עוד גוון לחיים שלי. אני איש משפחה ויש לי ילדים. ברור לי שיש מחיר, זמן; גם אם אני רץ בלילות, עדיין בימים ישנו מחיר העייפות. מצד שני, אני משער שילדיי מסתכלים ורואים מודל של מישהו נחוש ומכוון מטרה, שיודע להתמודד עם קושי".

כפסיכולוג, הכשרתו של אורן נפרסת "מילדים ועד זקנים". הוא עובד גם במרפאה לבריאות מתבגרים בבית החולים בני ציון בחיפה, וגם מרצה במכללת אורנים. "השנה הורדתי קצת פעילות כי נולד בני הקטן (בן שמונה חודשים). אני אוהב לקחת אותו לפעוטון, לחזור הביתה ולקחת את הגדולים לבית הספר, ויש לי זמן להתאמן. בצהריים אני מארגן ארוחה ואחר הצהריים הולך לעבוד עד הלילה. אני מאוד נוכח בחיי הילדים שלי. מאוד רציתי משפחה לא קטנה ולא רציתי סתם להביא ילדים שלא אגדל אותם. אז השנה הורדתי הילוך כדי להיות עם הילדים, ויש לי כמה שעות עד שהם חוזרים כדי לרוץ".

- לא חם מדי בקיץ לצאת אחרי הפיזור לבתי הספר?

"מזג אוויר הוא לא פונקציה בשבילי. התאמנתי בקיץ בטמפרטורה של 44 מעלות. לא כדי לענות את עצמי אלא כדי להתרגל לריצה בחום, כי היה לי מירוץ בקפריסין שהיה אמור להימשך 216 קילומטרים, חלקם הגדול במזג אוויר חם".

- היה אמור?

"המירוץ לא התקיים עד סופו בגלל תנאי מזג האוויר. רק אני ועוד בחור סיימנו שמונים-תשעים קילומטרים. כל שאר הרצים פרשו או התעלפו או הגיעו לבתי חולים, ויחד עם המארגנים החלטנו שנפסיק לפני שגם אנחנו נגיע לבית חולים. הרגשתי שאני יכול להמשיך, אבל הייתה לי תובנה שאם אמשיך אפגע, והבהב לי כמה חשובים לי הילדים והמשפחה. המחשבות האלה גם עזרו לי לחיות יותר טוב אחר כך".

- כלומר הריצה היא סוג של טיפול פסיכולוגי?

"במידה רבה כן. ריצה מאוד עוזרת לך לארגן את משמעות החיים שלך. לאנשים מסוימים היא הופכת להיות משמעות החיים, אבל עבורי זה חבר טוב שמלווה לאורך שנים; שעוזר לראות מי זה קובי שהיה בגיל 16, בגיל 20, בגיל 30, איך הוא השתנה לאורך השנים, איך הוא מתמודד עם הקושי. אני רואה שבגיל 20 המהירות הייתה מאוד חשובה לי, מה שהכי רציתי היה לרדת מ-41 דקות לעשרה קילומטרים. היום אני יודע לדחות סיפוקים. לפעמים במירוצים מתחילים איתי אנשים שרצים מאוד מהר. זה מפתה אותי, אבל אני אומר לעצמי, חכה. עוד 22 שעות תגביר קצב. קובי של גיל 20 לא היה יכול לחכות. הוא רצה מהר ועכשיו".

"מנסה להשיג חסות"

הראיון שלי עם אורן מתמשך על-פני כמה שיחות. בראשונה, ימים אחדים לפני המירוץ, הוא נשמע נרגש ומלא חיים והתלהבות. בשיחה האחרונה, ימים אחדים אחרי המירוץ, הוא נשמע כמעט כבוי. "חוזרים לשגרה, זה החיים", הוא אומר. "יש משהו בריצה מאוד ממושכת שמכניס אותך לעולם אחר. ואז פתאום אתה חוזר לעולם הרגיל שלך. זה סוג של אנטי קליימקס. הפעם זה יותר דרמטי כי זאת ריצה יותר ממושכת. עברתי משגרת חיים לשגרת ריצה, ועכשיו אני חוזר לשגרת חיים".

עכשיו יהא עליו להתנזר מריצה לפחות במשך שבועיים, וגם אז להתחיל לאט-לאט. "זו תקופה קלאסית לפציעות", הוא אומר. "אני מכיר את הגוף שלי. אני גם יודע שעכשיו, כשהגוף חלש, זו התקופה לקבל את השפעת העונתית".

- זה הזמן להתנחם בתכנון האתגר הבא.

"אני כבר חושב על זה, ועכשיו מנסה להשיג לאירוע חסות. אני רוצה לתכנן אירוע של סיבולת, מעין רעיון של מסע פנימי, סוג של התמודדות עם חסל חושי: לעשות ריצה של 48 שעות על מסלול של קילומטר או שניים. כאילו מסלקים את כל מה שמסיח את הדעת, כמו הטבע והנוף, ונשארת הריצה בצורה טהורה. אנשים ששמעו על כך ראו בזה משהו מזוכיסטי, נתנו לי דוגמה של אוגרים שרצים על הגלגל. אני לא ראיתי את זה כך, ואני מקווה שגם האוגר לא רואה את זה כך".