הבעלים האמיתי של הלייקרס

נכון שזה בא בתגובה לשאלה של עיתונאי, אבל לקובי בראיינט מאוד היה חשוב להגיד, חודש לפני פתיחת העונה ב-NBA, שלוס אנג'לס לייקרס היא עדיין "הקבוצה שלי". ברור למה בראיינט אמר את זה: הוא רצה לוודא שלאף אחד לא יהיה ספק, למרות שלאף אחד אין באמת ספק, שההצטרפות של סטיב נאש ובעיקר של דווייט הווארד לא משנה את ההיררכיה בקבוצה. ויותר מכל דבר אחר, זאת תהיה הדינמיקה בתוך ההיררכיה שתקבע איך תיראה העונה של הלייקרס - המועמדים הבכירים להגיע לגמר הפלייאוף מהמערב.

הדינמיקה בלייקרס מעניינת במיוחד כי היא כוללת סיטואציה לא שגרתית; האלפא מייל, שהוא גם במקרה אחד מעשרת השחקנים הטובים אי פעם, הוא כבר לא השחקן הכי טוב בקבוצה. ולראייה: בסקר השנתי שעושה ה-NBA בין כל הג'נרל מנג'רים בליגה לפני כל עונה, שהתוצאות שלו פורסמו השבוע, הווארד דורג שלישי (אחרי לברון ג'יימס וקווין דוראנט) בשתי השאלות הכי חשובות: 1. איזה שחקן מכריח את המאמנים היריבים לעשות הכי הרבה התאמות? 2. איזה שחקן היית מחתים ראשון בקבוצה חדשה? בראיינט לא קיבל אפילו קול אחד.

המצב הזה, שבו השליט הוא לא השחקן הכי טוב בקבוצה, לא זר ללייקרס. "זה בדיוק כמו כשאני שיחקתי עם קארים (עבדול ג'באר)", אומר מג'יק ג'ונסון, "כן, הוא היה השחקן הכי טוב, אבל זו הייתה הקבוצה שלי". רק שבראיינט הוא בהרבה מובנים ההפך ממג'יק. מג'יק היה הספורטאי הקבוצתי האולטימטיבי; התכונה הכי טובה שלו כשחקן כדורסל - ולא היו חסרות לו כאלה - היתה שהוא עשה את האחרים יותר טובים. בראיינט הוא האינדיבידואל האולטימטיבי; הוא, במילים שלו, "מעדיף להיתפס כווינר מאשר כחבר טוב לקבוצה. הלוואי ששניהם היו הולכים יד ביד כל הזמן אבל זו פשוט לא המציאות".

***

הבעיה היא שהמציאות של הלייקרס השתנתה. היתרון הכי גדול של הלייקרס היום הוא לא בראיינט, שנכנס לעונה ה-17 שלו ב-NBA בגיל 34, אלא הווארד - פריק אתלטי שהוא במידה רבה השפיץ האבולוציוני של עמדת הסנטר. המסלול של הווארד בליגה (בחירה 1 בדראפט, התחיל באורלנדו מג'יק, עבר ללייקרס) והדומיננטיות שלו מתחת לסלים בשנים האחרונות העלו השוואות לא מוצלחות בינו לבין שאקיל אוניל. אבל הווארד הרבה יותר נמוך (2.10 מטר לעומת 2.16 של אוניל), הרבה פחות כבד (127 ק"ג; אוניל שקל בין 140-165 ק"ג, תלוי באיזה שלב בקריירה), ובעיקר הרבה יותר נייד וקפיצי (מגיע בשיא לגובה 3.84 מטר) - תכונות שהופכות אותו לחיה אחרת לגמרי.

לפני שנתיים הווארד, בן 26, עדיין היה כמעט אך ורק חיה הגנתית נדירה: הוא זכה שלוש פעמים ברציפות (2009-2011) בתואר שחקן ההגנה של העונה, ולקח את אורלנדו לגמר הפלייאוף ב-2009 בלי רפרטואר התקפי. בקיץ 2010, אחרי שבוסטון סלטיקס לא השתמשה בשמירה כפולה עליו לאורך כל הסדרה נגד אורלנדו בחצי גמר המזרח וניצחה די בקלות, הווארד החליט ללכת ללמוד התקפה אצל האקים אלאג'וואן הנהדר - הסנטר הכי מלוטש התקפית אי פעם. את התוצאות של הלימודים היה אפשר לראות בשתי העונות האחרונות, שבהן הווארד זרק יותר (13.4 זריקות למשחק לעומת 10.7 זריקות בשש העונות הראשונות שלו בליגה) וקלע יותר (21.75 נקודות לעומת 17.5 בשש העונות הראשונות).

בראיינט, כדי להשלים את התמונה, קלע בעונה הקודמת 27.9 נקודות ב-23 זריקות למשחק. זריקה של בראיינט נכנסת ב-45.3% מהמקרים (ממוצע קריירה). זריקה של הווארד נכנסת ב-57.7% מהמקרים (כנ"ל). בראיינט יזרוק יותר וצריך לזרוק יותר מהווארד, זה ברור, אבל ככל שהפער בין כמות הזריקות שלהם יהיה קטן יותר - כך הסיכוי של הלייקרס לזכות באליפות יהיה גדול יותר. במיוחד אם חושבים קדימה, כמו צ'רלס בארקלי, על סדרת גמר נגד האלופה, מיאמי היט, שהיא "קבוצה מאוד קטנה. לברון ג'יימס אדיר, אבל הוא לא יכול לעצור את פאו גאסול ודווייט הווארד".

***

העבודה על החיבור (המהמם על הנייר) הווארד-גאסול-נאש-בראיינט תיקח זמן, גם כי בראיינט החמיץ אימונים ומשחקים בקדם עונה, והווארד עדיין לא בכושר מלא אחרי חצי שנה בלי כדורסל בגלל ניתוח גב שעבר באפריל. הלייקרס כנראה ייכנסו לעונה לאט, מה שלא באמת מטריד אותם. בפברואר, לקראת סוף שבוע האולסטאר, כבר אפשר יהיה לראות עד כמה הלייקרס הם עדיין הקבוצה של בראיינט. אם אני אוהד לייקרס, אני מקווה שכמה שפחות.