לא תמיד צריך פנים חדשות

נראה שהרבה פנים חדשות מחכים לנו בכנסת לאחר הבחירות. כמעט אין יום בו לא מוצגים לציבור מועמדים חדשים, כמעט מכל התחומים. אבל האם מדובר באנשים שהם לא רק חדשים, אלא גם איכותיים? ראשי הרשימות מנסים כמובן לשכנע שבוודאי.

ברור, הכי איכותיים שיש. ואכן אין ספק שיש שם כמה שמות הנושאים תווית של איכות. אבל לא כולם. ומה זה בעצם משנה? בבואנו אל הקלפי אנחנו הרי לא מצביעים על מה שאנשים היו, אלא על מה שאנחנו מקווים שיהיו לאחר שייבחרו.

האם היותו של אדם פרופסור, למשל, מהווה ראיה לאיכותו? התשובה היא שלרוב כן, בהחלט. אדם עם פרופסורה, או דוקטורט, או שופט או תואר מכובד אחר זוכה להכרה כאדם רציני, חושב, ישר. לא תמיד זה תואם את המציאות. אני מניח שכעט כל אחד מאתנו מכיר אנשים ידענים ומצליחנים, אבל חכמים קטנים מאד. ויש אחרים שהם כן חכמים ומוכשרים - אבל לא בהכרח מתאימים לפוליטיקה.

המקרה של השופט בנימין הלוי

אחת הדוגמאות הבולטות הזכורות לי היא של ד"ר בנימין הלוי, שופט העליון. פרסומו הגדול בא לו מהיותו ראש ההרכב ששפט למוות את אדולף אייכמן (1961). הוא היה גבר מרשים, וכאשר ישב על כס השיפוט רצית כמעט לקוד לו כשנכנסת לאולמו. הוא היה אז בבית המשפט המחוזי, לאחר מכן מונה לעליון. ואז בא אליו מנחם בגין והציע לו להצטרף לליכוד כמועמד לכנסת. הלוי, למרבה ההפתעה, שלא לומר התדהמה - הסכים לרדת מהעליון אל הכנסת של מטה.

כגודל ההפתעה - גודל הציפייה. כולם קיוו אז שהלוי יעלה את הכנסת לרמה שלו, האישית והציבורית, כפי שהציבור ראה אותה. אני הייתי אז סופר הארץ בכנסת, והייתי עד מקרוב, מאד מקרוב, לתהליך שארע לאחר מכן. האיש פשוט נעלם בכנסת ולא נודע כי בא אל קירבה. במקום שהוא ישאיר את רישומו על המקום הזה, קרה תהליך הפוך.

זאב בודד

אני זוכר את הלוי הופך בהדרגה, אבל בהתמדה, לזאב בודד, לאיש שמחוץ למחנה. אנשים הפסיקו לחפש את קרבתו, כי לא היה לו מה לומר בענינים המעסיקים את באי הבית הזה. נאומיו בכנסת היו חיוורים, לעתים מביכים.

בכנסת, אין הרבה דברים יותר לא נעימים מאשר לשבת לבד במזנון. חבר כנסת מקובל יושב בדרך כלל כשעדת עיתונאים או עסקנים מקיפה אותו, וחשיבותו נמדדת לפי גודלן של החבורות הללו.

הלוי היה לרוב יושב לבדו. איש רציני, קודר מעט, לא זוכר שראיתי אותו מחייך. מדי פעם הייתי ניגש ויושב לידו. לזכר הימים שבהם היה שופטו של הצורר הנאצי הגדול. לימים פרש מהליכוד והקים סיעת יחיד, ומהר מאד התאייד מהתודעה הציבורית. זו היתה תזכורת כואבת, טראגית, למה שיכול לקרות לאדם המצליח מאד בתחום התמחותו, כאשר הוא עובר לרעות בשדות זרים.

היו עוד מקרים כאלה. והיו כמובן גם הפוכים, של פנים חדשות שבאו לפוליטיקה והשתלבו בה היטב ואפילו בהצלחה. המסקנה פשוטה, וממש לא מהפכנית. לא כל מי שהוא עילוי בתחום כלשהו, בהכרח יהיה מוצלח גם בתחום אחר. לכל זירת פעילות יש את הדרישות והציפיות שלה.

חנופה דמגוגית

בשעתו הכריז יאיר לפיד בגאווה שברשימתו לא ייכללו פוליטיקאים. עכשיו אנחנו מוצאים בצמרת שלו ראשי או חברי רשויות מקומיות. הם לא פוליטיקאים? במישור העקרוני אולי יש פגם בנסיגה, ועוד בשלב כל כך מוקדם, מ"הבטחת בחירות".

אבל בהיבט המעשי - אז מה? מי אמר ש"לא פוליטיקאים" הם מוצלחים, או ישרים, יותר ממי שעוסקים בפוליטיקה? הבטחה לא לכלול פוליטיקאים היא לא יותר מדמגוגיה, ניסיון להתחנף להמונים על חשבון מה שטוב לרשימה ולציבור.

במידה מסוימת זה אפילו כמו להבטיח - להבדיל כמובן - שבבית חולים חדש לא יהיו רופאים. הרי פוליטיקה היא מקצוע. למה יש החושבים שצריכים לעסוק בו מי שאינם אנשי מקצוע?