החוחים של ברק אובמה

שמו של ויליאם מקינלי בדרך-כלל אינו מעורר אסוציאציות. מעטים מאוד מזכירים אותו בנשימה אחת עם ג'ורג' וושינגטון, אייברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט. אבל הנשיא ה-25 של ארה"ב ראוי למקום טוב באמצע. אגב ממש באמצע. הוא סיים את נשיאותו (מכוח קליע של אקדח) לפני 111 שנה, וזה היה 111 שנה לאחר השבעתו של וושינגטון, ראשון הנשיאים.

מקינלי ראוי להיזכר, מפני שהוא פתח את דלתות המאה ה-20 לפני אמריקה, והפך אותה מרפובליקה מתבודדת למעצמה גלובלית. הוא הוציא אותה למלחמת עולם קטנה, נגד ספרד, ששדות הקרב שלה נמתחו מן הפיליפינים ועד קובה.

על מקינלי אפשר אולי להגיד, שהוא היה בעת ובעונה אחת אחרון הנשיאים הלא-מודרניים וראשון הנשיאים המודרניים.

מה לנו מודרנית פחות ממערכת הבחירות הראשונה שלו, ב-1896. הוא בילה אותה על מרפסת ביתו, בעיר קנטון, במרכז מדינת אוהיו (שהוא היה המושל שלה). כן, על המרפסת. הוא לא ערך אפילו עצרת בחירות אחת מחוץ לביתו. הוא קיבל משלחות של תומכים, ונשא נאומים באוזניהן. אבל בהיעדר רדיו או טלוויזיה, איש לא שמע את קולו מחוץ לקנטון.

זו היתה הפעם האחרונה שנשיא נבחר ללא מאמץ הירואי. לימים, מערכת הבחירות לנשיאות תתארך מחודשיים לשנתיים, ותצריך שיעורים יוצאים מגדר הרגיל של אנרגיה גופנית. מועמדים יתעוררו בארבע לפנות בוקר, ויבוססו בשלג עמוק, בצינת חורף איומה, כדי ללחוץ ידיים.

הוא הבטיח גן של ורדים

זה אמור בעיקר במועמדים. מה על נשיאים, המנסים לחזור ולהיבחר? האם גם הם צריכים להתאמץ? האם לא מוטב להם להסתופף בזיווה המיתי של כהונתם, לא להשתכשך יותר מדי במים העכורים ולהימנע מרטוריקה קולנית?

הנשיא האחרון שניסה את האסטרטגיה הזו, בימים של משבר כלכלי ומוסרי, היה ג'רלד פורד, ב-1976. הוא נשאר בבית הלבן, והשתדל להיראות עסוק מאוד בניהול ענייניה של האומה. העיתונות דיברה אז על "אסטרטגיית גן הוורדים", על שם הערוגה המפורסמת בחזית הבית הלבן. לא עבד.

ברק אובמה לא הבטיח גן ורדים לאיש. כאשר הפופולריות שלו גלשה אל שפל, בתחילת 2011, הוא הפשיל שרוולים, ויצא להציל את נשיאותו. יריביו האשימו, שהוא הפך לנשיא במשרה חלקית ולמועמד במשרה מלאה. הוא ידע שזו תהיה מלחמת חורמה. בחירה חוזרת בזמן של אבטלת המונים אינה מתיישבת עם תקדימים היסטוריים.

מערכת הבחירות הארוכה של אובמה הנחילה לו הישגים. הוא הפך את עצמו לפייבוריט במרוץ כמעט אבוד. כל זה התהפך על ראשו ב-3 באוקטובר, בעימות הטלוויזיוני הראשון שלו עם מיט רומני. ואף על פי שהוא היטיב מרומני בשני העימותים הבאים, נראה עכשיו שרושם העימות הראשון לא יימחה. אין זאת אומרת שתבוסת אובמה מובטחת, אבל אין הוא עוד הפייבוריט, והוא גם אינו מתנהג כפייבוריט.

גן הוורדים הפך לשדה-חוחים. בעימות הטלוויזיוני השלישי, על ענייני חוץ, הנשיא היה אגרסיבי, סרקסטי, נוטף סלידה, כמעט מתנשא. הסקרים אמנם הראו שהוא ניצח, אבל לפחות בזמן כתיבת הרשימה הזו, לפנות בוקר (חמישי), אין סימנים שהדינמיקה השתנתה.

הנשיא "הבלתי-נשיא"

סגנון הנשיא נעשה נושא כשלעצמו. רומני העיר לו פעמיים במהלך הוויכוח של תחילת השבוע, ש"התקפה עליי אינה תחליף לסדר-יום". גם רומני, גם המועמד להיות סגנו, פול ריאן, דיברו השבוע על "מסע הבחירות הירוד" (הם השתמשו במלה האנגלית "קטן") של הנשיא.

העמודים האדיטוריאליים של ה"וול סטריט ג'ורנל", שהם הבמה החשובה ביותר של הימין השמרני, חוזרים ומציינים את התגמדותה של נשיאות אובמה. הוא ה-Un-President, הכריזה כותרת אחת, ה"בלתי-נשיא", בתרגום מחוספס. פרשנות אחרת תיארה אותה כ"מקטב העליון", על משקל "המפקד העליון".

בתלונות על "היעדר נשיאותיות" אפשר כמובן למצוא טעם של התחסדות ושל אינטרס עצמי. אבל השאלה עומדת במלוא תוקפה: איך יגיבו המצביעים? מערכת הבחירות הארוכה עד-אין-קץ התישה את אמריקה. והיא התישה במיוחד את תושבי המדינות הנחשבות למתנדנדות, בערך 12, שגלי האתר שלהן וכבליהן מוצפים בתשדירים עוינים, ברצף בלתי פוסק.

הקרב מתנהל על העדפותיהם של שניים או שלושה אחוזים מן המצביעים, אולי פחות. הם נוטים להיות פרגמטיים, ומתעניינים בפתרונות קונקרטיים לבעיות קונקרטיות. האם הם יתרשמו לטובה מן ההתקפות האישיות החוזרות על רומני?

"צא-נא מן המטבח"

בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב היה רק נשיא אחד שנחלץ בשלום ממלחמת מאסף להצלת נשיאותו. זה היה הרי טרומן, והוא הפך למלאך השרת של כל הפוליטיקאים הקרובים לתבוסה. אפילו אהוד ברק התנחם במופת של טרומן, ערב תבוסתו בבחירות של 2001.

טרומן היה לא-פופולרי במידה כזאת, שלאיש לא היה ספק כי גורלו נחתם. עיתונים רציניים כתבו על "הנשיא הבא", והתכוונו ליריבו, המושל הרפובליקאי הפרגמטי של מדינת ניו-יורק, תומס דיואי, כמעט בן-דמות של מיט רומני.

טרומן הפשיל שרוולים, ויצא למסע רכבת עוצר נשימה. הוא נהג לנאום מן הרציף בכל תחנה שבה עצר. הקהל בעצרות הבחירות שלו נהג לקרוא לעברו, "תכניס להם באבי-אביהם, הרי" (תרגום חופשי של הביטוי האנגלי, give 'em hell). והוא אמנם הכניס להם. כאשר דיואי התלונן, טרומן השיב את התשובה הלא-נשכחת: "אם אינך יכול לסבול את החום, צא-נא מן המטבח".

נצחונו של טרומן על הממסד הרפובליקאי נכנס לפולקלור הפוליטי, הרבה בזכות צילום של טרומן, מחייך מאוזן לאוזן למחרת נצחונו, לפני 64 שנה, מציג את גליון ה"שיקאגו טריביון", שכותרת ענק מרוחה לרוחב עמודו הראשון: "דיואי מביס את טרומן".

האם יש לרומני די זמן?

ברק אובמה אינו טרומן. האינטלקטואל העירוני המהורהר והמרוחק, שנישא אל הבית הלבן על גל של ציפיות כמעט-משיחיות, אינו משתווה לפוליטיקאי המחוספס והעממי מעיר קטנה במדינת מיזורי. אבל אובמה מנסה עכשיו את שיטות טרומן.

צריך להגיד שיש רמז של חרדה בסגנון הזה. "הישארו אתי", קרא אובמה השבוע לשומעיו בעצרת באוהיו. הסקרים מעמידים בספק את מגמת ההישארות. מגרונות הרפובליקאים בוקעים קולות מתרברבים. הם בטוחים, או לפחות מעמידים פנים שהם בטוחים, כי גורלו של הנשיא נחתם.

יתכן שהצדק איתם. יתכן שתנופת התאוששותו של רומני אינה ניתנת לעצירה. אבל יתכן גם שלרומני לא נשאר די זמן כדי לממש את התאוששותו. חוכמה שלאחר מעשה בשורה של סיבובי בחירות בחצי המאה האחרונה העריכה, כי "אילו הבחירות היו מתקיימות שבוע אחד אחר כך", או משהו מעין זה, תוצאותיהן היו שונות: ב-1968, יוברט המפרי היה נבחר לנשיא, ולא ריצ'רד ניקסון; ב-1976, ג'רלד פורד היה נבחר, לא ג'ימי קרטר; ב-2000 חסרו אולי כמה ימים לאל גור.

הימים האחרונים של מערכת הבחירות עדיין יכולים להניב התמוטטות פתאומית של אחד המועמדים: פליטת פה איומה, גילוי מסמר-שיער, התמוטטות פיננסית באירופה, מעשה טרור, וכמובן נתוני תעסוקה וצמיחה.

נשים לא נשואות - ורצון אלוהים

בשבוע שעבר כתבתי כאן על המרכזיות הלא-צפויה של זכויות נשים. נשים נוטות למפלגה הדמוקרטית, וכאשר נטייתן גוברת, הדמוקרטים מנצחים.

סוקר דעת קהל דמוקרטי ידוע, סטאן גרינברג, המוכר יפה גם לפוליטיקאים ישראליים, אמר השבוע כי ניצחון דמוקרטי תלוי הרבה בהצבעתן של "נשים לא נשואות", בערך 20% של ציבור הבוחרים. 70% מהן הצביעו בעד אובמה ב-2008. פגיעת המשבר הכלכלי בהן היתה חמורה במיוחד. החזרתן היא המשימה העיקרית, אמר גרינברג.

והנה השבוע הכריז מועמד רפובליקאי ימני מאוד לכהונת הסנאטור של מדינת אינדיאנה, במערב התיכון, כי חיים הנובטים ברחמה של אישה שנאנסה משקפים את רצון אלוהים. מועמד אחר לסנאט, במיזורי השכנה, הכריז עוד בתחילת הקיץ שגוף האישה מונע הריון במקרה של "אונס לגיטימי".

ההכרזות האלה הן בדיוק ההיפך מן הרושם שמיט רומני מנסה לעורר: מתינות, איפוק, פרגמטיות. ההכרזות מזכירות לבוחרים מה גדולה השפעתו של הימין הדתי על הרפובליקאים.

המעידה באינדיאנה היא דוגמה למאורע לא-חזוי. הקלפים עדיין יכולים להיטרף, לכאן או לכאן.

 מה הסקרים אומרים

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com