מעזה ייצא מתוק

בניגוד לימי הולדת אחרים שבהם מברכים את בעל השמחה, ביום ההולדת 63 של ראש הממשלה בחר כל אחד מהנוכחים לברך בעיקר את עצמו. הנוכחות ביום ראשון בצהריים בחדר הקבינט הייתה כמעט מלאה. אלי ישי, דניאל הרשקוביץ' ואביגדור ליברמן, נשאו כל אחד בתורו נאום שהסתכם בתקווה להיפגש שוב בקואליציה הבאה. יו"ר הכנסת רובי ריבלין נזכר בקול איך זחל נתניהו על השטיח כשהיה תינוק "וכבר אז ידע לעשות קיצורי דרך". ריבלין התכוון להחמיא, אבל העובדה שמאז נתניהו הפסיק גם לזחול וגם לעשות קיצורי דרך והתחיל לעשות ההיפך, גרמה למישהו בחדר ללחוש שכנראה הוא עשה עוד כמה דברים על השטיח.

יובל שטייניץ הצליח לספוג אש אפילו באירוע המצומצם הזה, כשאיחל לנתניהו לחגוג שוב יחד באותה המתכונת ב-2013 וב-2015. דווקא שר האוצר טעה בחישוב המתמטי כשהשמיט את 2017 והצליח לקומם את הנוכחים, הפוחדים שהקדנציה תיגמר מוקדם. נתניהו הצטרף לברכות לעצמו. "ניפגש כאן בשנה הבאה באותו הרכב", חתם את נאום התודה, מאחל לשרים אבל בעיקר לעצמו.

וגם ברק היה שם. נראה שההתרגשות מעצם הנוכחות ביום הולדתו של פקודו בסיירת נטלה משר הביטחון את שנינותו. אולי משום שהוא ריאלי הוא נמנע מלאחל לעצמו להיפגש באותו מעמד גם בשנה הבאה. ברור שגם ברק מייחל לכך, אבל הוא לא העז להעלות זאת על דל שפתיו. הוא הבין שלנוכח מצבו בסקרים הברכה העצמית הזו עלולה להישמע כבדיחה.

שלושה ימים לאחר מכן, החמאס וארגוני הסירוב בעזה החזירו את שר הביטחון להיות רלוונטי. הקסאמים בדרום עושים לו טוב. הוא מדלג מאולפן לאולפן ממיקרופון למיקרופון. בקצב הזה הוא עוד עלול לשבור, אם לא את מהירות הקול, אולי את אחוז החסימה.

אמנם לא מדובר בחומת מגן 2, אלא בירי מהרצועה שבינתיים גם הופסק, אבל מה שמהווה סיוט קיומי עבור העבודה ו"יש עתיד", משרת כמובן את האג'נדה של ברק. השיח הביטחוני דוחק את יחימוביץ' ולפיד לשוליים. בסיוטי הלילה שלהם הם רואים את נתניהו וברק יוצאים למבצע צבאי ברצועה בסוף דצמבר-תחילת ינואר. הרי אף אחד לא באמת מאמין שההפוגה שנועדה לאפשר לפלסטינים לחגוג את חג הקורבן היא סוף דבר. הסבב הבא הוא רק עניין של זמן. הם מתעוררים מכוסים בזיעה קרה אל התמונות הראשונות של טנקים ישראליים דוהרים דרך מעבר קרני וכיסופים אל עבר עזה, בשדות הבוציים של סוף דצמבר בעוטף עזה. המגרש הזה לא נוח להם. הם חסרי ניסיון ביטחוני ואין להם מה לומר. העוצמה שלהם היא באולפני הטלוויזיה.

אבל את זמן המסך תופסים עכשיו ברק וליברמן. בעוד בעבודה ובליכוד מתרוצצים המועמדים בכל הארץ לקראת הפריימריז שייערכו בסוף החודש הבא, לשר הביטחון ולשר החוץ יש כל הזמן שבעולם להתראיין עכשיו.

במקום להתייצב מול ש"ס, ברק וליברמן ולתת מענה, מתקוטטים בליכוד על כניסה לרשימה. מספר המנדטים על-פי הסקרים אמנם לא יהיה נמוך, אבל כמה עשרות מועמדים נאבקים על 21 מקומות ברשימה הארצית ורבים מהם לא ישרדו את הדיאטה הקיצונית שתעבור הרשימה.

חברי קדימה, דרך אגב, שעברו להתמודד בליכוד, זוכים לכתף קרה. צחי הנגבי, שהתחיל בתנופה גדולה, נאבק היום על מקומו ברשימה. נתניהו הביא אותו כחלק מהתוכנית לפצל את קדימה ועל רקע האפשרות שיתמוך בתקיפה באיראן, אבל בסוף אין איראן, אין שביעייה, וכבר בכלל לא בטוח שנתניהו יחבק את הנגבי כפי שהתכוון בתחילה.

גם השר להגנת העורף אבי דיכטר יצטרך לעבוד קשה כדי להתברג במקום גבוה ברשימה. בסביבתו אומרים שקיבל הבטחה מנתניהו לשמש השר להגנת העורף גם בקדנציה הבאה, גם אם לא ייכנס לרשימה. אולי כדאי שידבר עם רפי איתן, הוא יוכל לספר לו הבטחה לאיזה תיק הוא קיבל מראש הממשלה, ואיך נאלץ להיפרד מרכב השרד והמזכירות במקום להיכנס למשרד.

בליכוד יש הרבה יצרים, מאבקים ורשימות חיסולים. כולם נגד כולם, אבל סביב דבר אחד כל המתמודדים מאוחדים: הקודקוד שגה כשקבע את הפריימריז ל-25 בנובמבר. במקום לקיים את הבחירות הפנימיות כמה שיותר מוקדם, הם כעת מנוטרלים במשך חודש וחצי מהקמפיין ומתרכזים במאבקים וקרבות פנימיים ומותירים את הזירה לשאר מפלגות הימין. לאחרונה גם הקודקוד הבין שטעה. אבל כמו תמיד, זה כבר מאוחר מדי.

רוצי, ציפי, רוצי

בשבוע הבא כל הפאזל יסתדר. אהוד אולמרט וציפי לבני יודיעו לאן מועדות פניהם ומערכת הבחירות האמיתית תתחיל. לבני עדיין מתייסרת. היא מתקשה לקבל החלטה. הבטן אומרת לה לא. החברים אומרים לה כן. רוצי ציפי, רוצי. בניגוד לתדמית שניסתה לייצר, קבלת החלטות מעולם לא הייתה הצד החזק שלה, ועכשיו, ברגע האמת, הייסורים קשים.

בתחילת השבוע נפגשה לבני עם המר"ן החילוני, שמעון פרס, לקבל את ברכת הדרך, אבל ההחלטה עוד רחוקה. נפשית היא עוד לא שם, עדיין חיה תחת ההפסד לשאול מופז, עדיין לא התאוששה מנטישת תומכיה שהריחו מי יהיה הצד המנצח בקרב על ראשות המפלגה ועזבו אותה. אנשים ששוחחו עמה התרשמו שבכל בוקר היא קמה על צד אחר.

לבני פועלת משיקולים קרים. הניתוח שלה שכלתני. אם תבחר להמתין לסיבוב הבא, היא תישאר מחוץ למשחק. הזיכרון הציבורי הישראלי כל כך קצר שעד עד הבחירות הבאות ב-2017-2018, אף אחד לא יזכור אפילו את שמה.

מנגד, אם תציג את מועמדותה כבר עכשיו, על-פי הסקרים לא יהיה לה כל משקל בממשלה הבאה, ובאופוזיציה היא כבר הייתה. לא גליק גדול. היא לא בנויה לזה.

לבני יודעת שהיא לא תצליח להשפיע על הממשלה הבאה. היא לא בפוזיציה להיות ראש ממשלה, אפילו האפשרות להיות שרת חוץ לא נראית ודאית. מקסימום היא תהיה שרת השיכון, המשפטים או התמ"ת. בשביל זה היא לא תכנס חזרה לביצה. היא משתעשעת במחשבה שאובמה ייבחר ויעשה את המוות לנתניהו, והופ, הדרך להקמת ממשלה חדשה קרבה. זה גם מה שחשבה בפעם הקודמת. היא הייתה בטוחה שממשלת נתניהו קורסת תוך שנה.