ילדה סוכר: על האלבום החדש של טיילור סוויפט

גזין פורבס העריך את הונה ביותר מ-150 מיליון דולר. היא בת 22, ואחרי ליידי גאגא היא הזמרת האמריקאית שמכרה הכי הרבה תקליטים בחמש השנים האחרונות. וטיילור סוויפט מדגימה מודל של כוכבות פופ כמעט קוטבית לזו של גאגא. בגיל 14 עברה להתגורר בנאשוויל - בירת מוזיקת הקאנטרי, והפכה לכותב השירים הצעיר ביותר שהוחתם אי פעם בחטיבת המול"ות של תאגיד סוני. אלבום הבכורה שלה כמבצעת, מלפני ארבע שנים, להט בעיקר אצל אוהדי הקאנטרי.

אבל כבר מהשני, סוויפט הפכה ליקירתה הצעירה והכל-אמריקנית של ארצות הברית. והיא נבדלת ממרבית כוכבי הקאנטרי הענקיים שלא מדברים אל הקהל הישראלי, כמו גארת' ברוקס שהיה הזמר שמכר הכי הרבה תקליטים בארה"ב בשנות ה-90 ולא דגדג אצלנו כלום, וכמו שלושת מקורות ההשפעה שטוויין מונה כנשים שעיצבו אותה - שאנאיה טוויין, פיית' היל ושלישיית הדיקסי צ'יקס. כי סוויפט אינה רק יצרנית להיטים מדופלמת. היא בראש ובראשונה נראית כמו השבחה גנטית של כל נתוני בנות השכן האמריקניות מהמאה ה-17 ועד לימינו, והיא שיחקה קצת בסדרות ובסרטים, והיא נחשפת בצהובוני ארה"ב והעולם כולו גם כבת זוגם של ידוענים כמו טיילר לאוטנר, ג'ו ג'ונאס, ג'ון מייר וג'ייק ג'ילנהול.

הומור עצמי בריא

סוויפט נעה באיטיות ובעקביות משורשיה המסורתיים אל זרמים אחרים בפופ, ובאלבומה החדש והרביעי, שנמכר בארה"ב בשבוע הראשון ליציאתו במיליון עותקים, הישג נדיר בימינו, נעשה שימוש יותר משמעותי בצבעים של גיטרות רוק ואלקטרוניקה מסחרית. אבל כל הגדרה ופילוח פשוט קטנים על כוח המשיכה שלה. ב"אף פעם לא נחזור להיות יחד", שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, סוויפט שרה לאקס שלה "אתה מקשיב לאיזו הקלטת אינדי שהרבה יותר קולית משלי".

כמובן שהומור עצמי בריא מועיל מאד לתדמית, אבל סוויפט יכולה לרשום לזכותה לא רק הצלחות מסחריות מסחררות, כמו של השיר הזה עצמו, שאחרי יותר מ-600 אלף עותקים, הוא הוכתר בארה"ב כשיר הנמכר ביותר לזמרת כלשהי בשבוע הראשון ליציאתו. לסוויפט, כאמור, יש עוד גורם אישיותי-תדמיתי שהזניק אותה לעמדת הנערה האמריקאית הכי אהודה על כדור הארץ.

לא רק שאוהבים אותה קהלי הקאנטרי והפופ גם יחד, לא רק שהיא חמושה בשילוב נדיר של כישרון מוזיקלי טבעי ומראה קטלני: כולם פשוט אוהבים לאהוב אותה, וזה כבר אותו גורם לא מוסבר, לא מפוענח וקסום, שמייצר כריזמה ואנרגיות של כוכבת-על שכזאת, אנטי-גאגאית וייחודית. הלהיטים שלה מצוחצחים ומלוטשים אבל גם נימוחים, היא עוד לא תרמה ולו קלאסיקה אחת נצחית לפופ, והיא משוררת בעיקר על ענייני בני גילה וב-93% מהמקרים - על מערכות יחסים של אנשים צעירים מאוד. אבל סוויפט, למרות שהיא שמחה להעיד שאינה "קולית", היא בכל זאת מצליחנית-על מוזרה שאין לה שום מקטרגים, משמיצים או מבקרים חריפים.

להבדיל משלושת מקורות ההשראה עליה שצוינו למעלה, ולהבדיל מכל כוכבניות הפופ מעליה ומבנות דורה, סוויפט טרם נתקלה באש משמעותית מצד המדיה או מצד עמיתיה. וזה בהחלט נדיר עבור אדם שזינק כה מהר לפסגת הפופ. היה אפשר לבקר את הטקסטים שלה, את השבלוניות בלחנים או את השמרנות המוזיקלית, אבל העובדה שאף אחד לא באמת מתרגז ולא מתקומם מול הצלחתה מעידה פחות על תרבות הפופ ויותר עליה עצמה.

סוויפט היא פשוט מגנט לאהבה, וכוכבת הפופ הכי מתוקה ששוטפת בזה הרגע את מוחותיהם של קטיני העולם.

יופי מנוכר

נטאשה קאהן מוציאה אלבום מלוטש לעילא, שסובל מניכור ומעקרות רגשית

נטאשה קאהן, הלא היא "בת פור לאשז", חגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה-23. היא מבוגרת מטיילור סוויפט בחודשים ספורים, אבל באה מעולמות אמנותיים רחוקים בהרבה. בת לאב פקיסטני ולאם אנגליה, שני אלבומיה הראשונים הביאו לה שלל פרסים, ראויים לחלוטין, על צמיחתה כקול מקורי בתרבות הפופ הבריטית. ולמרות אינספור השפעות ברורות, קיית בוש וסוזי סו, ביורק וג'וליאנה הטפילד, ניקו וגולדפראפ ועוד, היה משהו מסעיר ביכולת ובנועזות של הגברת קאהן להתנסות, לבדוק גבולות ולפרוץ אותם.

אלבומה השלישי והטרי הוא לטעמי החלש מהשלושה. צילום העטיפה הוא המרכיב הכי ישיר, עוצמתי, נוגע ומעורר מחשבה בפרויקט הזה: קאהן עורמת על כתפיה גבר, שניהם עירומים, לא מטופלים כלל בתוכנות עריכה לעידון ולשיפוץ המראה שלהם, וזו אמירה נהדרת על עוצמה נשית שעד לשנים האחרונות היה קשה מאד לממש אותה.

אלא שהתוכן המוזיקלי פחות מרענן ומלהיב. זה אלבום שעשוי לעילא, אבל כפי שכבר ציינו לא מעט מבקרים, משהו בו קר ומכני, כאילו הייתה הקפדת יתר על יצירת אלבום "חשוב" ו"טוב". אלבום שמתאמץ להיות חכם ומפסיד מהחלומיות, החיפוש והתשוקה שהיו בקודמיו. השיר הכי טוב פה - "לורה", הוא ההפקה הכי צנועה, ולחן של מוזיקאי שסיפק ללנה דל ריי את להיט החיים שלה - "וידיאו גיימז".

השיר השני הכי טוב נקרא "מרילין", והשאר, בעיקר בהתחשב בחולשת הלחנים, נשמע כמעט כמאמץ יתר להמון רצון בשירה ודמיון בהפקה. אבל כשאלו נתלים על מצע מלודי בינוני ומטה, האלבום עצמו מותיר סוג של עקרות רגשית. וזה הדבר האחרון שניתן לומר על האלבומים הקודמים שלה. שפע יופי, שברובו נותר מנוכר.