תרגיש טוב, ש"ד

גלריית עורכי הדין המשמשים בימים אלה כסנגורים בתיק הולילנד כוללת כמה משפטנים ובני אדם מצוינים. קשה לראות כיצד הם חיים בשלום נוכח המצב שנקלעו אליו - לא במישור המקצועי, כי אם המוסרי. המתקפה שלוחת הרסן שלהם על עד המדינה ש"ד הניבה פרי. האיש, לא צעיר ולא בריא, עבר ככל הנראה אירוע מוחי קל ואושפז. מראש היה ידוע כי מצבו הבריאותי מעורער, למרות הבדיחות שהסתובבו בקרב הסנגורים והנאשמים בסגנון "הוא עוד יקבור את כולנו".

מצב שבו מצבך המקצועי והאובייקטיבי יוטב ככל שמצבו הבריאותי של אדם אחר יורע, איננו מצב שאדם מוסרי היה רוצה להימצא בו. אבל כאן בדיוק ניצבים הנאשמים והסנגורים, והפן המטריד הוא שחלקם בסיטואציה אינו פסיבי.

לשם המחשה ניתן לומר, על דרך ההגזמה, כי אם היה עד המדינה חלילה נאסף אל אבותיו, במישור המקצועי של משפט הולילנד היו יכולים הסנגורים והנאשמים להשיק כוסות. ברור שככל שלא יתאפשר להם לנהל חקירה-נגדית אפקטיבית, כך יינתן משקל ראייתי נמוך יותר לעדות שמסר ש"ד בחקירה הראשית. וזהו עד המפתח של התביעה.

אט-אט נחשפת גם טקטיקת ההשהיה והמריחה של הסנגורים, הכול תמיד בשם ההגנה על זכויותיהם של הנאשמים רמי המעלה. הדוגמה לכך היא,העתירה הבהולה שהוגשה בסוף השבוע לבג"ץ, בניסיון להפוך את החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי המנהל את המשפט, דוד רוזן, להעיד עדי תביעה אחרים כל עוד ש"ד אינו שב לאיתנו.

לסנגורי הצמרת לא מתאים שבית המשפט יכתיב כיצד יתנהל המשפט, ולא הם. הם גם אינם מתעניינים בפרקטיקה שלפיה אין ערעור על החלטות-ביניים במשפט פלילי. עתירתם לבג"ץ צבועה בצבעים ערעוריים ברורים, ושופטי העליון ראו זאת ללא קושי.

לו היו הסנגורים טורחים להתעניין, היו מגלים שלעתירה כזו אין סיכוי בהרכב שבראשו יושב הנשיא, אשר גרוניס. מלבד היותו מעריץ מושבע של יעילות דיונית, גרוניס היה זה שגם ניסח את המניפסט השיפוטי בזכות ניהול מגה-משפטים על בסיס יומיומי. זה היה בערעור של סנגוריו של משה קצב על סירובו של בית המשפט המחוזי לשחררם מתפקידם, נוכח ההחלטה לנהל את המשפט 4 ימים בשבוע.

במחשבה שנייה, אין ספק שהסנגורים מכירים היטב את גישת גרוניס בסוגיה. המסקנה: הם ידעו מראש שהעתירה חסרת סיכוי, וההחלטה להגישה נבעה מסיבות אחרות. למשל, ניסיון לייצר מאזן-אימה עם השופט רוזן, וגם - הכנת הקרקע מבחינה ציבורית לטענות שיושמעו בערעור, בסוף הדרך.

תיק ליברמן: כישלון וינשטיין מתחדד

כבר נכתב כאן כי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, יכול היה להימנע בקלות מלהיכנס לתוך המלכודת שהוא עצמו הציב לעצמו בגרירת הרגליים האינסופית שהוא נוקט בנוגע לקבלת החלטה סופית בשאלת העמדתו לדין של שר החוץ, אביגדור ליברמן. בניגוד למינוי שופטים, שאותם לא ניתן למנות בתקופת בחירות - ההליכים המשפטיים נגד נבחרי ציבור אינם נפסקים כל אימת שהמערכת הפוליטית נכנסת לתקופת בחירות.

ועם זאת, אף שאין פסול בקבלת החלטה גם בתקופה זו, טוב היה לו ההחלטה הייתה מתקבלת בתקופת רגיעה, ולא נחשדת בכך שהיא הושפעה משיקולים זרים, פוליטיים.

כעת, לאחר האיחוד הפוליטי בין הליכוד לישראל ביתנו, מתחדד כישלונו של וינשטיין עשרת מונים. כל החלטה שהיועמ"ש יקבל בתיק ליברמן תיחשד כנגועה באינטרס זר, הן כלפי ליברמן עצמו, וכעת גם כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחתום בעצמו על שטר החוב הפוליטי של מי שהוכתר כיורש העצר שלו.

וינשטיין, כיועץ המשפטי לממשלה, עובד בשיתוף-פעולה עם המערכת הפוליטית. הוא יושב בישיבות עם ראש הממשלה. לעתים הוא מבקש מנתניהו לקבל החלטות מסוימות בענייני מדיניות - לא לצורך עניינו הפרטי, אלא בשם שלטון החוק - וראש הממשלה מחליט כמה משקל להעניק לעמדותיו המקצועיות של היועץ. כעת הם יוצבו אולי משני עבריו של מתרס פוליטי, אגב עניינו הפלילי של ליברמן.

תהיה ההחלטה אשר תהיה - זה מצב קשה מבחינת היועץ, שאמור לקבל החלטה נקייה לגמרי וגם לשדר מסר ציבורי אמין של ניקיון.