מייקל ג'ורדן הבא. הפעם באמת

1. איך קורה שלוס אנג'לס לייקרס, קבוצה שמעלה העונה בחמישייה ארבעה שחקני היכל תהילה (קובי בראיינט, דווייט האוורד, סטיב נאש ופאו גאסול), מקבלת רק 23.3% מהקולות של הג'נרל מנג'רים ב-NBA בסקר על זהות האלופה הבאה? תשובה אחת (נכונה) היא שמיאמי היט, האלופה הנוכחית, מקבלת 70% מהקולות שלהם. ותשובה שנייה, קצת יותר מדויקת, היא שבגלל לברון ג'יימס מיאמי מקבלת 70% מהקולות.

מסביב ל-NBA יש נכון לעכשיו אמונה, כמעט דתית, שאחרי שג'יימס התגבר על מחסום האליפות הראשונה - הוא עומד להשתלט על הליגה בסגנון מייקל ג'ורדן של שנות התשעים. פיל ג'קסון, שאימן את ג'ורדן בשש האליפויות של שיקגו בולס, אומר שלג'יימס יש הכלים להשתוות לג'ורדן. צ'רלס בארקלי, בין 20 השחקנים הטובים אי פעם וחבר קרוב של ג'ורדן, אומר שג'יימס יכול להיות אפילו יותר טוב מג'ורדן בסופו של דבר.

ההשוואות האלה קצת מגוחכות אחרי אליפות אחת. אבל בגיל 27, כשהוא נכנס לעונה העשירית שלו ב-NBA, ג'יימס לא רק קורא תיגר על האקסיומה שהיא ג'ורדן, אלא עושה משהו שג'ורדן לא ממש עשה: מאיים לשנות את הכדורסל כמשחק. ג'ורדן היה, ויישאר תמיד, האידאה של שחקן כדורסל - ספציפית של העמדה מספר 2 (שוטינג גארד). ג'יימס, בזכות הרבגוניות הבלתי נתפסת שלו, מבטל את הצורך בעמדות.

זה לפחות מה שאריק ספולסטרה, מאמן מיאמי, מאמין. היכולת של ג'יימס לשחק ברמה הכי גבוהה, בשני צדי המגרש, בעמדות 1-4, שכנעה את ספולסטרה שאין יותר משמעות לעמדות המסורתיות בכדורסל. הוא אפילו מחק את השמות של העמדות מאוצר המילים של הקבוצה. בפגרה מיאמי עבדה בעיקר על מה שספולסטרה מכנה "כדורסל בלי עמדות". בהתקפה זה אומר שחקן בפוסט, שניים בפינות ושניים בכנפיים - כולם יכולים להחליף מיקום בכל רגע נתון. ואם זה לא יילך, מיאמי תמיד יכולה לתת את הכדור לג'יימס.

2. אוקלהומה סיטי ת'נדר, הסגנית של מיאמי, ויתרה בסוף השבוע על מישהו שאפשר לתת לו את הכדור בעת צרה: ג'יימס הארדן. הארדן - השחקן השישי של העונה הקודמת, חבר בנבחרת ארה"ב למשחקים האולימפיים בלונדון, וגיבור קאלט לא קטן בעיקר בזכות הזקן שהוא מטפח - נשלח ליוסטון רוקטס בטרייד שהתגובה הכי פופולרית אליו בין שחקני ה-NBA שפעילים בטוויטר היתה "וואו!", ושעשה כמה אנשים בלייקרס מאוד שמחים.

הסיבה שהארדן, בן 23, יפתח את העונה ביוסטון היא שאוקלהומה סיטי לא יכלה לתת לו חוזה מקסימום והוא לא מוכן לקבל פחות מחוזה מקסימום. אוקלהומה סיטי לא יכלה לתת להארדן חוזה מקסימום, אם מפשיטים את העניין מהרבה בולשיט רטורי, כי היא בחרה טוב מדי בדראפט: ב-2007 את קווין דוראנט, ב-2008 את ראסל ווסטברוק (גם חבר בסגל של ארה"ב ללונדון), ב-2009 את הארדן. כדי להשאיר שלושה שחקנים כאלה בגיל הזה (23-24, כלומר בדיוק בשלב שאפשר לקבל חוזה מקסימום), קבוצת NBA צריכה לחרוג מתקרת השכר ולשלם מס יקר. קבוצה כמו הלייקרס יכולה להרשות לעצמה את זה במקרה הצורך. קבוצה כמו אוקלהומה סיטי לא.

3. קבוצה כמו ניו אורלינס הורנטס יכולה להיות מעניינת ברמה הלאומית והבינלאומית רק אם התמזל מזלה לזכות בשחקן מיוחד. העונה זה קרה: בזכות הבחירה הראשונה בדראפט 2012, אנתוני דייויס הגיע לניו אורלינס, ולפחות בשנים הקרובות יהיה שווה לראות משחקים של ההורנטס.

בשנים האחרונות, וזה ממש לא מובן מאליו, היו כמה בחירות ראשונות מאוד מוצלחות - דריק רוז (דראפט 2008) זכה ב-MVP בעונה השלישית שלו בליגה ולקח את שיקגו לגמר המזרח; בלייק גריפין (2009) הוא שחקן של 20 נק' ו-10 ריב' למשחק (הישג מעולה ב-NBA) שמטריף את הרשת עם האתלטיות הקומיקסית שלו; עונת הרוקי של קיירי ארווינג (2011), הפוינט גארד של קליבלנד קאבלירס, היתה יותר טובה מזו של רוז. אבל אף אחד מהם לא עורר ציפיות כמו דייוויס.

דייויס, בן 19 מהסאות' סייד של שיקגו, הוא 2.08 מטר עם מוטת כנפיים של 2.25 וטיימינג אדיר, שאפשרו לו לשלוט במשחקים ברמת המכללות (הוביל את קנטקי לאליפות בשנה הראשונה והיחידה שלו) כמעט אך ורק באמצעות היכולות ההגנתיות שלו. היכולות ההתקפיות של דייויס, שהתחיל את התיכון כגארד בגובה 1.83 וצמח 25 ס"מ בארבע שנים, הן עדיין סוג של תעלומה, אבל "הוא מאוד, מאוד, מאוד מיומן", אומר ספולסטרה, שראה את דייויס לראשונה לפני שנה באימון בלקסינגטון, קנטקי. "אתה מבחין בזה מיד. יש לו את כל החבילה. הרבה תכונות שדומות לטים דאנקן כשהוא היה צעיר". תחשבו על זה שאם דייויס יעשה חצי מדאנקן (ארבע אליפויות, פעמיים MVP), תהיה לו קריירה היסטורית.

4. הקריירה ההיסטורית של הקומישינר דייוויד סטרן, שתסתיים ב-1 בפברואר 2014, עוד תקבל בצדק את מלאי הסיכומים שלה, אבל עצם ההודעה מזמינה מעין סיכום כבר עכשיו.

במבט ממעוף הציפור אין באמת אפשרות לא להתפעל מהעבודה שסטרן עשה במפעל חייו: היה לו תפקיד מכריע בטרנספורמציה של ה-NBA מליגה ממש שולית (עם בעיית סמים) למפעל ספורט שהוא לא רק חלק מהתרבות האמריקאית, אלא משגשג ברמה גלובלית.

אבל ככל שמקרבים את העדשה מתגלה הקשת של הקריירה של סטרן, ואז אין אפשרות לא לראות את השליש האחרון, הפחות מוצלח, שנים של ניסיונות לחסל תרבות היפ-הופ כדי להתחנף לקהל לבן, של תגובות כוחניות כלפי איגוד השחקנים, של החלטות מפוקפקות (ביטול הטרייד של כריס פול ללייקרס לפני שנה), שנים של שחיקה בסמכות שלו מול יותר ויותר בעלי קבוצות חדשים וצעירים, שנים קצת עצובות. אולי 30 שנה בתפקיד כזה זה יותר מדי. לכל אחד.