עיתונות דעתנית

עיתונים לא נועדו מלכתחילה להיות אובייקטיביים. הם התחילו כפמפלטים. הם נועדו להטיף, לא להפיץ מידע. ה"ניו-יורק טיימס" המציא את החומה, המפרידה בין חדשות לדעות, רק לפני 45 שנה. אז נולד העמוד המול-אדיטוריאלי (אופ-אד). כתבי חדשות לא הורשו לכתוב בו. עורכיהם האמינו שרפורטרים הגונים צריכים להסתיר את השקפותיהם הפוליטיות.

כל השומע יצחק, הלוא כן? באקלים תרבותי, שבו בוז לעיתונות אינו סתם מטבע עובר לסוחר, אלא הוא המטבע היחיד, התיימרות לאובייקטיביות עיתונאית מעוררת גיחוך.

חשובי העיתונים בארצות-הברית יצאו מגדרם להפריד. הכהונה של עורך ראשי אינה קיימת בהם. יש עורך האחראי לעמודי החדשות (עורך אקזקוטיבי), ויש עורך האחראי לעמודי הדעות. אחדים תיארו את מצב העניינים הזה כהפרדה בין דת למדינה. ב"וושינגטון פוסט" היה פעם עורך אקזקוטיבי שנמנע אפילו מלהצביע בבחירות, כל-כך היה להוט להפגין חוסר משוא-פנים.

אף על-פי כן, מסורת רבת-שנים היא שבהתקרב יום בחירות, העיתון מפרסם מאמר מערכת, שבו הוא מודיע לקוראיו את מי הוא מעדיף לכהונת הנשיא, או המושל, או הסנטור, או חבר הקונגרס, או ראש העיר. בעצם, כל כהונה נבחרת מניבה המלצות אדיטוריאליות.

מועמדים פוליטיים מתייחסים ברצינות גדולה אל הבעות התמיכה האדיטוריאליות, או ל"אישורים" (endorsements). לעת בחירות מקדימות הם מחזרים על פתחי העיתונים, גדולים כקטנים, מסבים עם עורכיהם, מתראיינים באריכות, ומקווים לטוב. הכרה אדיטוריאלית יכולה לעורר מסע בחירות רדום. אבל מה על הבחירות הכלליות?

193 עיתונים כבר "אישרו"

בארצות-הברית יש רק 3 עיתונים יומיים עם תפוצה ארצית ניכרת ("USA Today", "וול סטריט ג'ורנל" וה"ניו-יורק טיימס"). רוב הקוראים בארצות-הברית צורכים עיתונים מקומיים, שתפוצתם יכולה לנוע בין כמה אלפים ביום לכמה מאות אלפים. אי-אפשר אפוא להגיע אל כל האוכלוסייה באמצעות עיתון אחד או שניים.

הואיל והרוב הגדול של העיתונים נמצאים בנסיגה - מאבדים קוראים ומתקשים מאוד להגיע אל קוראים צעירים - התועלת הצומחת מ"אישור" מוטלת בספק. היא יכולה להועיל לפחות באחת משתי האפשרויות: כאשר העיתון המאשר נמצא במדינה מתנדנדת, שבה הבחירות לנשיאות יוכרעו על חודם של קולות מעטים; וכאשר שמו של המאשר ידוע מספיק כדי להיכלל בתשדיר בחירות של המועמד.

מסורת האישורים גורמת אי-נוחות ניכרת לעיתונים. אחדים, אפילו חשובים למדי, מתנערים ממנה. השנה הודיעו 12 עיתונים גדולים (עם תפוצה יומית של לפחות 75 אלף עותקים), כי יימנעו מלאשר. שישה מהם הם הגדולים ביותר במדינותיהם. גם כך, על-פי אתר הרשת השמאלני dailykos.com, שמונה ימים לפני הבחירות הספיקו 193 עיתונים יומיים לסמוך את ידיהם על אחד משני המועמדים. ברשימה הזו יש למיט רומני יתרון במספר הכותרים (102 לעומת 71), אבל לברק אובמה יש יתרון ניכר במספר הקוראים של מאשריו (14.4 מיליון לעומת 8.6 מיליון).

מעניין שהמסורת האמריקנית הזו לא אומצה באירופה, ולא אומצה בארץ. ישראלים רגילים להתלונן על משוא הפנים של עיתוניהם, ואין ספק שיש משוא-פנים, אבל משום מה גם עיתונים המרשים לעמודיהם הראשונים להפוך לכרוזים פוליטיים, מעדיפים להימנע מאישור פומבי ומפורש של מועמד.

כללי ההתנהגות והגלקסיה

האם עיתון יכול להתיימר לאובייקטיביות, כאשר מאמר המערכת שלו מודיע על העדפה פוליטית? אני חושב שכן, ובלבד שיתקיימו כללי ההתנהגות המוזכרים למעלה: הימנעות קפדנית של כתבי חדשות מלהביע דעות; והימנעות מפרסום דעות בעמוד הראשון.

על מה בדיוק אני מדבר? מאיזו גלקסיה בדיוק אני משדר?

הוויתור על העיקרון של הפרדת חדשות מדעות הוא כל-כך מושרש עד שקשה להאמין כי היה זמן שבו עורכים ניסו לעמוד בו. אני חושב שמשפט ציבורי, תרבותי ומנומס, ראוי למי שהרשו לרשימות של דעה לגלוש אל העמוד הראשון. אם איני טועה, זה התחיל באמצע שנות ה80-, תחילה בטבלואידים, ואחר כך בהארץ. אולי היה לזה קשר עם דעיכת העיתונות המפלגתית; אולי היה לזה קשר עם התבהמותה של תרבות הדיון, בהשפעת תוכניות טלוויזיה כמו פופוליטיקה.

כמעט שום עיתון אמריקני - מחוץ לקומץ טבלואידים - לא יעז לפרסם את מאמר האישור שלו בעמודו הראשון. זו תהיה התנקשות בחיי העמוד הראשון; זו תהיה מעילה באמון הקורא; זו תהיה נסיגה אל העיתון כפמפלט.

ליברלי גם על-פי התנהגותו

אני חושב שטעה "הארץ" בשבוע שעבר, כאשר העניק כותרת פרשנית מעוררת מחלוקת לידיעה כמו-חדשותית. אני מתכוון לידיעה על סקר דעת קהל שהראה דפוסי מחשבה גזעניים. המהדורה העברית של "הארץ" הודיעה לקוראיה, בכותרת הראשית, כי "רוב הישראלים תומכים באפרטהייד".

איני נכנס כאן בעובי הקורה של הסקר או של פירוש ממצאיו. אני מציע לקוראי הרשימה הזו לקרוא את ביקורתו הידענית של בנ'גמין פוגראנד (tinyurl.com/8lrprlk), אשר היה סגן עורך הראנד "דיילי מייל" של יוהנסבורג, עיתון שלחם ללא חת באפרטהייד. פוגראנד עלה לארץ לפני 15 שנה ויותר.

חידה בעיניי היא מה בדיוק קרה למערכת השיקולים של עורכי "הארץ". העיתון הזיק לעצמו מאוד, דווקא בזמן של משבר קיומי. אני מפציר בעורכיו ובבעליו להיזהר. שיורו של "הארץ" חשוב מכדי שהוא ייחשד בעמדה ניהיליסטית כלפי קיומה של ישראל. כדי שהוא יוסיף לעמוד על משמר זכויות האדם והאזרח, הוא צריך לחלץ את עצמו מהלך הרוח הקיצוני שבו הוא שרוי.

אולי "הארץ" זקוק לאפרטהייד מוסדי וארגוני: לבעלי טורים הכניסה אסורה, יגיד השלט בדסק החדשות; לכתבי חדשות הכניסה אסורה, יגיד השלט באדיטוריאלי. הארץ צריך לעצב לא רק תכנים, אלא גם מסגרות. הוא צריך להיות ליברלי לא רק על-פי המלצותיו, כי אם גם על-פי התנהגותו. אם הוא יוותר, כי אז באמת הכול יהיה אבוד.