"אנשים היום מפגינים לראווה את כספם ולא את ערכה של האמנות"

"חזרנו ל-2008", אומר דורון סבג ומצביע על הקטלוגים עבי-הכרס של בתי המכירות הגדולים בעולם, המונחים על שולחן העיון בלשכתו. לצד יצירות האמנות המוצעות במכירות אוקטובר בלונדון ונובמבר בניו-יורק, משקיעים כריסטי'ס, סותבי'ס ופיליפס במהדורות של כרכים לאספנים, עם ראיונות, כתבות עומק ולא מעט רכילות, המוסיפה פיתוי למנה העיקרית.

חזר הכסף? כולם מדברים על משבר מתמשך.

"יש כסף. יש הרבה כסף ואנשים קונים אמנות כמו לפני המשבר".

סבג עצמו - הבעלים של ORS ומאספני האמנות הגדולים בארץ, מוכן רק לומר שהוא יהיה בניו-יורק, אבל לא בטוח שיגיע לאולמות המכירה. הוא עוקב בעין בוחנת אחר כל תנודה בשוק האמנות, אבל באשר להחלטות הקנייה שלו הוא שומר על דיסקרטיות. כמו כולם, אגב. עוד לפני פרוץ המשבר הכלכלי בעולם, הוא אמר לא פעם שמחירי האמנות היו מופרזים. אבל הוא מוצא את דרכו ולא מפסיק לרכוש אמנות ישראלית ובינלאומית.

לפני שבוע חזר מיריד FIAC בפריז ומפתיחת תערוכה בברלין, המפגישה יצירות מהאוסף שלו עם יצירות מאוסף דיימלר. התערוכה, המוצגת בחלל לאמנות עכשווית של דיימלר במרכז ברלין, היא הראשונה מסוגה לאוסף סבג בחו"ל.

זו נקודת שיא לך כאספן?

"בוודאי שאני גאה ומתרגש", הוא אומר בערב הפתיחה. "זה הישג ואישור לאיכות האוסף אבל זה בעיקר הישג לאמנות הישראלית, שמוצגת במקום מרכזי כל-כך, בחלל לא מסחרי, הפתוח לציבור ללא תשלום. אמנות ישראלית שמוצגת לצד אמנות בינלאומית ואינה נופלת ממנה".

בשבוע הראשון להצגתה, ביקרו בתערוכה יותר מ-1,000 איש, נמסר מדיימלר, ועוד כ-500 היו בערב הפתיחה החגיגי. אין ספק שעד לסיום התערוכה במארס 2013 יזכו היצירות של סיגלית לנדאו, מיכל רובנר, עילית אזולאי, גיא זגורסקי ועוד רבים אחרים לחשיפה משמעותית וחשובה.

מדלג בין אמנים

אוסף סבג, כאמור, אינו מוקדש רק לאמנות ישראלית, וגם על כך גאוותו. בתערוכה קשה לזהות במבט ראשון אילו עבודות שייכות לאיזה אוסף.

בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן לראות בבירור את המינימליזם המנומס של דיימלר לעומת ההקצנה של אוסף סבג, שממנו מגיעות עבודות חושפניות וקשות יותר, עבודות מחומרים אורגניים, כמו פסל גופה תלויה של סיגלית לנדאו, תמונת הזבובים המתים של דמיאן הירסט, מראה גוף חשוף בתנוחה פרובוקטיבית של מרלן דומא ועוד.

"אני מחפש תמיד את רוח התקופה ומחכה לזהות שינוי", הוא אומר בשיחה בברלין, בדילוג בין ביקורי סטודיו אצל אמנים. "כבר זמן רב לא רואים שינוי משמעותי, כמו זה שחוללו האימפרסיוניסטים. אולי המופשט, אבל לא באותה מידה".

סבג הוא פועל חרוץ בשוק האמנות. הוא אינו מחמיץ הזדמנות להתעדכן, מבקר בתערוכות החשובות ובירידים המובילים בעולם. נמצא בקשר קבוע עם גלריות ואמנים. לקראת התערוכה הוא מגיע לברלין ויוצא לסדרה קדחתנית של פגישות. הוא מתחיל את היום בביקור פרטי באחת הגלריות החשובות בעיר וממשיך משם לפגישות סטודיו אצל כמה מהאמנים הבולטים בזירה הברלינאית כיום.

הוא מתייעץ בשקט ומתוך הבנה כמעט ללא מלים עם דנה גולן מילר, אוצרת האוסף, וסוחף לעולמו את גיסיו, איש העסקים חזי בצלאל ואשתו אורית.

הדלתות נפתחות לקראתו, הוא אספן מוכר ומכובד העושה בזירה הזו כבתוך שלו.

"אספני אמנות חייבים לרכוש אמנות. זוהי תשוקה היכולה לגרום סבל, אך בעת ובעונה אחת זהו גם מקור אושר גדול" - מצטטת גולן מילר, האוצרת, מדברי סמואל קלר על דמות האספן. "שני עשורים של איסוף אמנות הם פרק זמן המאפשר התייחסות פרספקטיבית לאופיו של אוסף וניסיון למפותו", היא כותבת בקטלוג התערוכה "מאיצים לעבר אחרית הימים" שהוצגה בחלל גבעון לאמנות בקיץ האחרון.

התערוכה בברלין מתבססת על ביקור של האוצרת של אוסף דיימלר בתערוכה זו, אך הצגתה יוצרת לעבודות מסגרת שונה לגמרי. סבג, כחתן השמחה, לא התערב בבחירות האוצרות - לא בתערוכה שאצרה בארץ טל יחס ולא בתערוכה של רנטה ויהגר בדיימלר. נראה שמבחינתו, נקודת המבט של האוצר החיצוני היא הזדמנות לריגוש חדש. כמו ליטוף של האוסף בידיים זרות ומסעירות. הזהות שלו עם האוסף נראית מוחלטת.

אתה מוכר עבודות מהאוסף או רק רוכש?

"אני לא מוכר לעולם עבודות של אמנים ישראלים ולא מוכר עבודות שקניתי מאמן. בין אספן לאמנים יש מערכת יחסים מאוד רגישה. אם אני מוכר עבודות של אמן הוא ייפגע נורא, זה כאילו אני לא אוהב אותו יותר".

אז מה אתה כן מוכר?

"אני מוכר לפעמים יצירות שקניתי במכירה פומבית. וגם אז, קרה שאמן כעס עליי כשהבין שמכרתי עבודה שלו - אפילו שלא קניתי אותה ממנו או מהגלריה שלו בכלל".

איך התחלת לאסוף אמנות?

"תמיד אהבתי אמנות. כשהייתי נער הייתי קונה פוסטרים של תערוכות. ב-88, אדם ברוך גייס כסף לביאנלה בוונציה שאצר, ואחר כך גייס אותי לתמוך בגלריה בוגרשוב. אדם ברוך שאל אותי 'ומה תעשה עם הפנאי שלך?'. בהתחלה זה נשמע לי מוזר. מה זה פנאי, אבל נכנסתי לזה".

תוכניתו של ברוך, אם הייתה כזו, הצליחה מעל למשוער. "היצירה הראשונה שרכשתי באמת הייתה 'השחיין' של דגנית ברסט, בעקבות הרצאה שלה בגלריה. אחר כך החלטתי ללמוד תולדות האמנות ובעקבות פגישה מקרית עם מוטי עומר ז"ל, עברתי למסלול לתואר שני. את התזה שלי כתבתי על דגה כאספן. הוא היה מאוד אמיד ואסף אמנות צרפתית מהמאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20".

מתי הפכת ל"אספן רציני" - עם אוסף מאוחסן ומתועד, אוצרת במשרה מלאה, נסיעות בעולם בחיפוש אחר אמנות?

"אני חושב שבשנת 92'-93' האוסף התחיל לגדול. גלריסטית מאוד מכובדת אמרה לי 'דורון אל תקנה בכזו אובססיה, צריך לבדוק יותר. מה תעשה עם זה, איך תאחסן?'. היום אני רואה שקצב הרכישות שלי ירד, גם יותר קשה לרגש אותי".

עם הזמן והסקרנות התעצב גם טעמו של סבג כאספן. בשנים האחרונות נראה שטעמו הולך ומקצין, אולי זו תוצאה של הצורך בריגושים. עבודות יותר קשות לצפייה, פחות אסתטיות. כאלו שדורשות חלל ותחזוקה.

אתה חושב על חלל קבוע לאוסף?

"זו משימה לאוליגרכים. חלל דורש השקעה עצומה, מקום, תנאים, מיזוג אוויר, תחזוקה ואני לא כזה טייקון. בתערוכות אני מציג חלקים מהאוסף לציבור - זה מאוד חשוב לי. להחזיק מקום זה סיפור שמתאים אולי לאספנים מגה-עשירים, שיכולים להרשות לעצמם".

ויגאל אהובי יכול? מדברים על מגמה של פתיחת מוזיאונים פרטיים.

"אני לא רוצה לדבר על אף אחד. כבר עברתי את הגיל של להשוות למי יש הכי גדול. אני שומר על הקו של האוסף שלי. התבגרתי. כבר לא מעניין אותי מפגן כוח ואקסטרווגנטיות. יש אמנים שמאוד התבלטו וגם שרפו את עצמם".

גם תערוכה דורשת השקעה גדולה.

"השקענו בכל אחת מהתערוכות במוזיאון תל אביב כ-250 אלף שקל. עלות התערוכה ב"גבעון" השנה הייתה כ-300 אלף שקל. את התערוכה בברלין ממנת דיימלר. אני הזמנתי את כל האמנים הישראלים שמציגים להגיע לתערוכה. כמה היו בפתיחה, אחרים יהיו בהמשך".

"סוג של זיכרון"

הפעילות של האוסף שלך מגיעה מתקציב או.אר.אס. האמנות לא מכבידה על המאזן?

"יש לי תקציב אבל הוא גמיש ויש חריגות. קרה פעם שהציעו לי בבאזל לקנות עבודה יקרה - לב כחול של ג'ף קונס, וזה לא התאים באותה שנה להוציא סכום כזה".

יש תקופות שבהן רואי החשבון אומרים לך - "תרגיע"?

"בוודאי. אני מתרכז יותר באמנות הישראלית, כי באמנות הבינלאומית המחירים עלו באופן ניכר. אני חושב שבאמנות הישראלית יש עבודות מצוינות ויש שוק מאוד חי".

איפה אתה מוצא את האדרנלין? הריגוש?

"הריגוש הוא בללכת שבת אחת לציבי גבע ולראות יצירה חדשה או לקבוע לחצי שעה בסטודיו עם עילית אזולאי ולהישאר שלוש שעות. לראות את מחמוד בקשי - עם הסיגריות האלה - עבודה בחומרים אורגניים שמתכלה".

אתה לא מרגיש שיצירות שמאבדות את צורתן מאבדות גם מערכן?

"אני חושב שזו הבעת עמדה של האמן, על הניכור והכמות הבלתי נסבלת של הכסף שנשפך על אמנות כיום. מצד אחד, אמנים שבקושי מצליחים לגמור את החודש ונאבקים על קיומם ומנגד, יצירות שכל אחת מהן יכולה לפרנס את כל השוק. המחירים המטורפים היום בשוק הם זילות של המדידה של יצירות אמנות ורכישתה על-ידי אנשים שמפגינים לראווה את כספם ולא את ערכה של האמנות".

אם היית צריך, כמאמר הקלישאה, לבחור יצירה אחת מהאוסף, מה היא הייתה?

"זו שאלה קשה. כל פריט מהווה סוג של זיכרון, זה כמו לדפדף באלבום תמונות אישי מהחיים: בכל יצירת אמנות יש סוג של זיכרון חוויה - המפגש עם האמן, המקום והרגע מהחיים.

"'השחיין' של דגנית ברסט, למשל, היא העבודה הראשונה שקניתי בחיי והיא גם מנציחה את המפגש שלי עם דגנית אחרי ההרצאה - היא יצרה את הקשר שלי עם האמנות".

אתה מרגיש שהיום אתה פחות מבין את האמנים הצעירים?

"דווקא לא. אני תמיד מחפש את הכוכב נולד הבא ואני מתרגש כשאני רואה מישהו שמצא שפה חדשה. אולי העידן הבא יהיה אימאז' שעובר ברשת וכל אחד שמוריד אותו משלם לאמן דולר. הוא יכול להיות מיליארדר.

"זה פלורליזם מבורך מצד אחד ומצד שני זה כאוטי. מה שיישאר בסופו של דבר זה מה שמשקף את רוח התקופה. מה שלא משקף את רוח הזמן הוא סתם מנייריזם".

הכותבת הייתה אורחת של אוסף סבג בתערוכה בברלין