מאז נפרדה ממרבית מושבותיה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אנגליה כבר מזמן אינה "האימפריה שעליה השמש לא תשקע לעולם", כלומר, למעט אולי תחום אחד: הכדורגל האנגלי. למרבה הפלא העניין הזה מתחדד לאו דווקא ביציעים של אנפילד, אולד טראפורד או סטמפורד ברידג', אבל דווקא כאשר מרחיקים, למשל לסין.
לפני שלושה שבועות התקיימו שני משחקים באותו הערב: הראשון הפגיש את ניוקאסל עם מנצ'סטר יונייטד. גם על הקבוצות ששיחקו במשחק השני בטח שמעתם: קוראים להן ברצלונה וריאל מדריד שהתמודדו באותו הערב ב"קלאסיקו".
גם מי שאת מפתח הלב שלו מסובב הכדורגל האנגלי, לא יתקשה להודות שמבחינת רמה אין מה להשוות: ברצלונה וריאל מדריד, אפילו בעונות אירופיות בינוניות שלהן, הן רמה בפני עצמה מבחינת חומר השחקנים ואיכות הכדורגל. קשה לחשוב על קבוצה שהיתה יכולה לעמוד בקצב הרצחני של ה-2-2 ביניהן.
ובכל זאת, בבייג'ין בירת סין, התפזרו לאיטם המסובים בפאב ה"דן" שבו צפיתי במשחקים. אותם אוהדים שהריעו רק שעה קלה קודם לכן לניצחון של השדים האדומים על הג'ורדיז מניוקאסל, לא נשארו ל"משחק הגדול" בין ריאל לברצלונה. הוסיפו לכך את הסכום הפנטסטי - 240 מיליון דולר ל-3 שנים - ששילמה רשת NBC תמורת זכויות השידור של משחקי הפרמיירליג בארצות הברית, ומתברר שלפחות בכל הקשור לייצוא של הכדורגל לשווקים הגדולים ממזרח וממערב, אנגליה נותרה עדיין האימפריה שעליה השמש אינה שוקעת.
***
ההתייחסות לשווקים המתפתחים בכל הקשור לכדורגל היא כמעט קריטית היום לקיום המועדונים הגדולים. את השווקים המקומיים הליגות כבר מתחו כמעט עד קצה גבול היכולת - בין אם מהכספים מטלוויזיה, ובין אם בסחיטת האוהדים במחירי כרטיסים. כך שלכולם די ברור שדריסת רגל שישיג מועדון בשווקים חדשים תקנה לו עוד מקורות הכנסה עצומים. כדי להבין את התופעה הזאת מספיק להביט בלו"ז המתוכנן של המועדונים במהלך פגרת הקיץ: נסיעות שיווק בדמות משחקי הכנה שלפעמים כוללות 4 יבשות בתוך פחות מחודש.
כאשר מדברים על ארצות הברית, חלק ממדינות אפריקה ואחדות ממדינות המזרח הרחוק, אפשר לייחס לפופולריות הזאת של הפרמיירליג סיבות היסטוריות או דמוגרפיות: בחלק מהארצות האלה יש לא מעט אנגלים לשעבר, וחלקן היו תחת שלטון בריטי במשך שנים, שלטון שלרוב היה מעורב גם בייסוד הליגה המקומית (כמו בישראל למשל). גם העובדה שאנגליה היתה הראשונה לזכות במונדיאל, עם המעבר מיומני קולנוע לשידורים ישירים בטלוויזיה (1966) בחלק מהמדינות האלה, ושמנצ'סטר יונייטד נחשבת לאלופת הצ'מפיונס הראשונה של העידן המקוון (1999), תורמת לפופולריות של הליגה האנגלית.
אלא שגם אז קשה להסביר את הפופולריות של הליגה הזאת בשוק הסיני האדיר. הסינים נחשפו לכדורגל רק בשנים האחרונות. קשה גם לדבר שם על השפעה בריטית היסטורית, ובכל זאת: אפילו בדוכני חולצות הכדורגל המזויפות שב"שוק המשי" בלב בייג'ין, אפשר למצוא רק חולצות של ריאל מדריד וברצלונה לצד חולצות של יונייטד, צ'לסי, ליברפול, סיטי, ארסנל ואפילו טוטנהאם. איך קורה כדבר הזה? ובכן חלק קטן מהקרדיט מגיע לאיכותה של הליגה האנגלית שבה כמעט כל תוצאה אפשרית במשחק נתון (ע"ע הסיום המרתק לעונה שעברה), אבל נדמה שהחלק העיקרי בקרדיט, מגיע פשוט לשעות המשחקים: המשחק המרכזי של אתמול, בין מנצ'סטר יונייטד לארסנל התקיים בשעה 20:45 שעון בייג'ין. לעומתו המשחק בין ריאל מדריד לסראגוסה, החל רק בחמש לפנות בוקר.
גם השעה הראשית למרבית משחקי המחזור בפרמיירליג, היא עדיין שעת לילה סבירה בסין (במיוחד כשמדובר בלילה שבין שבת לראשון, כלומר בסוף השבוע), בעוד הליגה הספרדית או האיטלקית למשל, מחייבות את אוהדיהן להישאר ערים עד לבוקר שלמחרת, או במקרה של המשחקים של יום ראשון בערב, עד יום שני בבוקר.
הריצה אחרי השווקים במזרח מביאה כמובן לפיתרונות יצירתיים כדי לענות על הבעיה הקשה של הפרשי השעות. בליגה הספרדית, הצמאה לכסף זר, מודעים לבעייתיות הזאת וכבר בעונה הקודמת ערכו ניסיונות בהקדמת שעות חלק מהמשחקים לשבת בצהריים. כולל משחקים שנפתחו ב-12:00 בצהריים. הבעיה אצל הספרדים היא שמהלך שכזה נתקל באופוזיציה פנימית: אוהד הכדורגל הספרדי אוהב את הכדורגל שלו ממש כמו ארוחת הערב שלו: עמוק אל תוך הלילה, בעוד שאצל האנגלי - אין כמו משחק של שבת או ראשון בצהריים.
***
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
