דיקטטורים בדמוקרטיה

למה אנשים מסכימים להיכלל ברשימות לכנסת שבהן המנהיג הוא בעצם דיקטטור?

אם אומר שכל המועמדים לכנסת במפלגות של לפיד וליברמן הם אנשים לא רציניים - זה יישמע לרבים מוגזם וקיצוני, לא? אם כך, אז אוסיף שגם המצביעים עבור רשימות אלה, וכאלה, הם לדעתי אנשים לא רציניים. ועכשיו אסביר.

נקודת המוצא שלי היא שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אין ספק שיש סטיות בתחום זה, אבל בסך הכול, הדמוקרטיה אצלנו אינה נופלת בטיבה מהמתוקנות במדינות. למה זה? למה יש לנו דמוקרטיה? כי זה מה שאנחנו רוצים, כמובן. כי אנחנו עם ששלטון הרוב, שלטון העם, טבוע עמוק בתוכו. רבים מאיתנו מסוגלים לחיות במדינה לא יהודית - אבל לא במדינה שאינה דמוקרטית.

התלם של המנהיג

הדעת נותנת שבמדינה דמוקרטית לא יהיו מפלגות שהן במהותן ובהתנהלותן בעלות אופי דיקטטורי מובהק. כלומר, יש מנהיג וכולם במפלגה הם עושי דברו. ללא אפשרות ערעור על מעשיו. כמו מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות והפשיסטיות. אתה הולך בתלם של המנהיג - או שאתה לא הולך בכלל.

אני בכוונה לא מתייחס כאן למפלגות הדתיות, מכיוון שאצלן הדיקטטורה היא עניין של מנטליות ודרך חיים הנובעות מאמונתם הדתית. מפלגות כאלה אינן מתאימות לדמוקרטיה, אבל כל עוד הן קיימות אפשר לפחות להבין שאצלן הדיקטטורה היא כורח האמונה, ועם אמונה, כידוע, אי אפשר להתווכח, בטח לא אמונה דתית.

ככה לפיד רוצה!!!!

אבל יש מפלגות שאצלן הדיקטטורה נובעת אך ורק מרצונו של המנהיג להיות... מנהיג. בלי בחירות. אם מדובר בדיקטטורה חד-פעמית, כאשר המפלגה רצה בבחירות בפעם הראשונה, זהו כורח המציאות כי אין עדיין עם מי לעשות פריימריז. אצל ליברמן זו "זכות" תמידית. ולפיד? הוא לקח לעצמו את הזכות להיות מנהיג ללא בחירות גם אל הקדנציה השנייה!!! למה? כי ככה הוא רוצה.

הרכילות של הבחירות

ראש שב"כ ובנק לשעבר, פרשן בכיר, רב ידוע, ראש עירייה גדולה, מנהלת מערך קליניקות - אנשים רציניים בחייהם המקצועיים. אז למה הם מסכימים להתבזות בפוליטיקה, ולתת לאדם אחר לחשוב ולהחליט במקומם? ברור, כי הם רוצים להיות בכנסת. וגם להם נוח להגיע לשם על בטוח, בלי פריימריז. אם כי בכנסת הם כמובן יהפכו עולמות למען הדמוקרטיה. אותם אנחנו רוצים כשומרי הדמוקרטיה? ואתם, ההולכים לקלפי, אם אתם מצביעים למפלגות המונהגות על ידי דיקטטורים - אתם אנשים רציניים? כדאי ורצוי שבחישובים האלקטורליים שלכם תביאו גם את האלמנט הזה בחשבון. גם אם הפרשנים והכתבים הפוליטיים לא מוצאים תופעה זו ראויה להתייחסותם, מתוך היותם שקועים עד צוואר בעיקר ברכילות של הבחירות.

אמסלם, לא כחלון

כשכתבתי כאן בסוף השבוע ("גלובס", 1.11.12), שהח"כ חיים אמסלם, ולא משה כחלון, הוא הדבר האמיתי, לא העליתי על דעתי שכחלון יוכיח כל כך מהר את צדקת האמירה.