זיקית על

למרות שהסיכון לכך מועט, אני לא מוכן לאכול את הכובע ביום ד', 7.11, בבוקר, למחרת הבחירות בארה"ב, ולכן לא אומר שמיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות, לעולם לא יהיה נשיא. בוחרים הם זן הפכפך ואף על פי שכל ניתוח מושכל של תוצאות הסקרים במדינות המתנדנדות מראה שרומני צפוי להפסיד במניין האלקטורים - המניין הקובע - תמיד עלול להתחולל מהפך ברגע האחרון. אף ייתכן שהסקרים, רוב הסקרים, מוטים ומטעים, כפי שטוענים הרפובליקנים. לך דע. לכן אסתפק בקביעה זהירה יותר: רומני כנראה יפסיד בבחירות מחר. ייתכן שבוחרים רבים יותר יצביעו בעדו מאשר בעד ברק אובמה, אך רומני (שוב כנראה) לא יצליח לצבור את מספר האלקטורים המינימלי שנדרש כדי לזכות בנשיאות. והנה הסיבות לכך:

חלק מהסחורה שרומני מנסה למכור אינו אטרקטיבי. אג'נדה ימנית קיצונית אינה מצרך מבוקש בציבור האמריקני, ותבוסת בארי גולדווטר, האב הרוחני של זרם מסיבת התה, בבחירות לנשיאות ב-1964, תוכיח. רומני משתדל לחזור למרכז, אחרי סטייתו החדה ימינה, בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, אבל בוחרים רבים מתקשים לבלוע צפרדע גדולה כזו. למשל: רומני מכחיש עתה שהוא קרא לקיצוצי מס לעשירים, אבל קלטות הווידיאו שהנציחו את קריאותיו אינן משקרות והסקרים מצביעים על התנגדות רחבה לקיצוצים כאלה. או: העובדה שיותר נשים תומכות באובמה מאשר ברומני נובעת בעיקר מעמדתו הקיצונית של האחרון נגד הפלות. אך נחכה לתוצאות הסקרים שייערכו אחרי הבחירות כדי לראות אם חסר בתמיכת נשים אכן פגע במועמד הרפובליקני.

מיט רומני הוא פוליטיקאי לא אטרקטיבי. מועמד רפובליקני מוצלח יותר היה יכול לטאטא את אובמה מהבמה הפוליטית עם נתוני הפתיחה של הקמפיין, כתום הבחירות המקדימות: אבטלה בשיעור 8.3%; שוק הנדל"ן מוטל על הקרשים ברוב האזורים המטרופוליטניים; גירעון תקציבי וחוב לאומי שנוסקים בהתמדה; ודכדוך לאומי שבא לידי ביטוי בנתוני אמון הצרכנים. שיעור האבטלה אמנם נשחק מאז, וגם שוק הנדל"ן החל להתאושש באחרונה, אבל מועמד רפובליקני שאינו רומני היה מצליח לקבע יתרון שאובמה היה מתקשה לקעקע בחודשיים האחרונים של הקמפיין.

רומני יכול להאשים בעיקר, אם כי לא רק, את עצמו בדשדושו האלקטרולי. הוא נתפס כזיקית-על. היום הוא צהוב, ואתמול הוא היה ירוק. התהפוכות האידיאולוגיות שלו מעוררות השתאות. בהיותו מושל מסצ'וסטס הליברלית, הוא תמך בהפלות. אבל בפריימריז של 2012 הוא צייר אותן כפורענות לאומית. הוא יצא בשצף קצף נגד תכנית הביטוח הרפואי הכלל-ארצית שיזם אובמה, למרות שהיא נוצקה במתכונת תכנית כמעט זהה, שהוא, רומני, הנהיג כמה שנים קודם לכן במסצ'וסטס. בעבר הוא דגל במדיניות חוץ פרגמטית, כמו הנרי קיסינג'ר. לקראת הפריימיריז השנה הוא נהפך לנץ חד-מקור, ועכשיו הוא רודף שלום גלובלי. רומני הכריז שרוסיה היא האויב הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של ארה"ב ושהוא כבר יראה לוולדימיר פוטין מהו חוט שדרה מוצק, בניגוד לזה של אובמה המתרפס, אבל בחשאי הוא שלח את אחד מבניו למוסקווה כדי לאותת לפוטין שרוסיה יכולה לצפות לעסקים כרגיל עם ממשל רומני. הוא מחליף דעות כמו גרביים, בלי להסביר, או להתנצל. המצע פה יקצר מלפרט את להטוטי האקרובטיקה שלו. "עם כל הלוליינות האידיאולוגית של רומני, יש דבר עקבי אחד בקמפיין שלו: הבוז לציבור הבוחרים שנשען ההנחה שהבוחרים מטומטמים מכדי לזכור מה הוא אמר לפני שנים או חדשים", כתב עליו השבוע "וושינגטון פוסט".

העושר והחשד לאי יושר. רומני מעולם לא הצליח להתחבר ל"איש ברחוב". הוא מתנהג וחושב כאיל ממון והמעידות שלו הסגירו אותו לא פעם: "רוצה להתערב על 10 אלפים דולר?" הוא שאל את אחד המתמודדים בפריימריז, בעימות טלוויזיוני. הוא לא מדבר על המעליות למכוניות בביתו בקליפורניה, והוא חדל מלהזכיר את ידידיו הטובים בקרב בעלי מכוניות המירוץ בנאסקאר. עושר אינו צריך להיות מכשול בדרך לנשיאות, בוודאי לא בארה"ב, אבל סירובו המתמשך של רומני לתת פומבי לרוב דו"חות המס שלו מעורר אצל הבוחרים תמיהה, אם לא חשד. מה יש לו להסתיר? שמדרגות המס שלו נמוכות מאלה של נהגו? שיש לו חשבונות אוף שור נוספים באיים אקזוטיים, מעבר לאלה שעליהם כבר למדנו?

47%. יש אומרים, שקליפ הווידיאו המפורסם, שבו הכריז רומני לפני אנשי שלומו ש -47% מאזרחי ארה"ב הם טפילים שסמוכים על שולחנו של אובמה, היה מהלומה קשה על הקמפיין שלו. הוא הנציח את דימויו כאליטיסט מתנשא וכאידיאלוג נוקשה וסיפק נשק מצויין, חינם אין כסף, ליריבו הדמוקרטי.

כשל אסטרטגי א': ההגירה. רומני לא זיהה, או התעלם מהעובדה, שההיספאנים הם פלח האוכלוסיה בעל שיעור הצמיחה הגבוה ביותר בארה"ב. בפריימריז הוא קיבע את מעמדו כצורר של מהגרים נטולי ניירות כאשר התחייב למרר את חייהם עד שהם "יגרשו את עצמם". בכך הוא השניא עצמו על האוכלוסיה ההיספנית בארה"ב שרואה בחסרי הניירות בשר מבשרה. זה יעלה לו ביוקר בשתי מדינות מפתח עתירות היספאנים: פלורידה ונוואדה.

כשל אסטרטגי ב': תעשיות הרכב. רומני לא הבין, או, שוב, העדיף להתעלם מהעובדה ששום נשיא רפובליקני לא נבחר אם הוא לא ניצח באוהאיו ושהמדינה הזו היא בית לפלח אוכלוסיה חיוני לרפובליקנים: לבנים, בעלי צווארון כחול. במשך רוב הקמפיין שלו הוא יצא נגד מתן מענקי תמרוץ לתעשיות הרכב במערב התיכון. בנובמבר אשתקד הוא כתב מאמר ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת: "הניחו לדיטרויט לפשוט את הרגל". עכשיו הוא מנסה לחזור בו, אך רבבות עובדים במפעלי המכוניות והחלפים באוהאיו, מישיגן, וויסקונסין ואילינוי לא ישכחו זאת. הם יודעים שהזרמת התמריצים הצילה את ג'נרל מוטורס וקרייזלר, את מאות הספקים שתלויים בהן, ואת מקור מחייתם של אין ספור משפחות. אם אוהאיו תצביע בעד אובמה, כצפוי, רומני יוכל להאשים רק את התנגדותו האידיאולוגית להתערבות ממשלתית, ובמקרה הזה לסיוע ממשלתי, למגזר הפרטי.

הפריימריז: הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית אילצו את רומני להתמודד עם המאורות הגדולים של זרם מסיבת התה. אנשי האגף הימני של המפלגה מעולם לא נתנו בו אמון והוא נאלץ להמציא עצמו מחדש כסמן הימני של הפלג הימני במפלגה בסוגיות חברתיות, לרבות הפלות ואמצעי מניעה. עכשיו הוא מתקשה להתמרק מהכתם הזה.

סנדי. הסופה נטלה מרומני שני טיעונים ששימשו אותו בהצלחה: שאובמה הוא נשיא מפלג, ושהוא אינו מנהיג. סנדי סיפקה לאובמה הזדמנות להיראות כמנהיג עם כל הוויז'ואלס שמתבקשים, מהמסוק הנשיאותי ועד הניצולים שבוכים על שכמו, והיא נתנה לו הזדמנות להושיט יד לכריס כריסטי, המושל הרפובליקני מדינת ניו-ג'רזי, שנפגעה קשות מהסופה, במחווה שדילגה על התהום המפלגתית בין השניים. יש הערכות שהשבחים שהעטיר כריסטי על אובמה בעקבות פגישתם נתנו דחיפה חזקה של הרגע האחרון לקמפיין אובמה.

ואם רומני יזכה בכל זאת בבחירות, זה יהיה למרות כל מה שנכתב לעיל.