גדעון לוי: "חש בושה עמוקה בישראל; המתנחלים? יש לי רק שנאה אליהם"

בוקר שבת אחד, בשעה שמונה, אחרי שכבר סיים אימון טניס, צעד גדעון לוי לחוף הים. "פתאום הופיעו מולי 3 בחורות אתיופיות שיכורות, ואחת מהן אמרה: 'הנה גדעון לוי. בזכותך הפכתי לשמאלנית'. הדבר האחרון שהייתי מצפה הוא שהן יזהו אותי, והנה".

במובן הזה הצליח ללוי, שבניסיון נואש-משהו לטפל בתדמית "האיש השנוא בישראל" שדבקה בו, החליט לתעד את הרגעים האינטימיים ביותר של חייו בסדרה "מחוברים". "חברים קרובים אמרו לי שקשה להם להיכנס לחדר השינה שלי, אבל ברגע שהחלטתי שאני עושה את זה, התמסרתי. נראה לך שנהניתי לעמוד בתחתונים ולהצטלם לפלקט? לא. אבל ידעתי שאם אני הולך על זה, אז אני הולך על זה עד הסוף, בלי משחקים".

- התחברו אליך בעקבות "מחוברים"?

"בעיקר שואלים אותי על הזוגיות עם קתרין. בהרבה חוגים עדיין שונאים אותי ברמות, אני רואה את הזעם כלפיי בעיניהם של אנשים. פעם כמעט דרסו אותי, לא לפני שצעקו לי 'לך לעזה'. זה זעם אמיתי, והוא לא מתבטא בשליחת מכתבי תלונה למערכת, אלא בביטויים פיזיים ממש. בזמן מבצע עופרת יצוקה קרו שני מקרים שבהם עוברי אורח ראו אותי ברחוב, וניסו לתקוף אותי. היו תקופות שפחדתי, הייתי יוצא בבוקר ובודק מתחת לאוטו".

- ובכל זאת לא תשנה את דרכיך.

"אני מעורר זעם, אבל אני שמח על זה. אין לי שום בעיה להיות הישראלי הכי שנוא. זה יותר טוב מלהיות הישראלי שהכי אדישים אליו, או הישראלי שאף אחד לא מכיר".

- חשפת מערכת יחסים מורכבת עם זוגתך השבדית, קתרין, שצעירה ממך ב-22 שנה.

"חלק מהטוקבקיסטים לא אהבו את קתרין, וזה לא קל. לא באתי לנופף בה, אבל היה לי ברור שאם אני הולך ל'מחוברים', שני האנשים שגרים איתי, קתרין ובני אורי, יהיו שותפים, אחרת אי-אפשר יהיה לעשות את זה. קתרין חשבה שהיא תהיה ברקע, אבל בסופו של דבר היא התמסרה ולקחה איתה את המצלמה כשנסעה להודו ולשבדיה, וצילמה משם".

- מה עלה בגורל אותה הצעת נישואים לקתרין מול המצלמה?

"זאת לא הייתה באמת הצעה באמצע נהיגה, זו הייתה אחת מהצעות רבות, וגם דיברנו על זה הרבה פעמים. אין לנו באמת צורך להתחתן, וקתרין לא רוצה ילדים. בשבדיה מאוד מקובל לא ללדת ילדים. שם, בניגוד לארץ, אישה לא נחשבת נכה אם אין לה ילדים. גם אני לא רוצה עוד ילדים. להתחיל הכול מהתחלה? למי יש סבלנות לזה. אבל אם קתרין הייתה רוצה ילדים, ברור שבשבילה הייתי עושה את זה".

"להמציא את עצמי"

לוי זקוק לאקשן, אבל בתקופת בחירות אין כמעט מקום לדיון על הזירה הפלסטינית. "אני צריך עוד אינתיפאדה או לכתוב ספר", הוא מודה. "כשהמציאות יותר רגועה, זה מקרין על העבודה שלי. הלילה אני אסע לבית לחם, כמו שאני אוהב, אבל יש גם ימים שלא קורה כלום, וקשה לי עם זה. אני אוהב את האקשן, הסכנה, היציאה לשטח.

"לפעמים העבודה הזו מאוד מתסכלת, כשאתה בטוח שלא קוראים אותך ולא מקשיבים לך, או כשאתה צריך לריב עם חיילים. היו שנים שהייתי ממש בסכנה, חיילים ירו עלינו וריססו לנו 8 כדורים לתוך האוטו כשאני יושב בו, ואני רואה את החורים. זה לא 'מחוברים', שצילמת ונהיית סלבריטי לדקה וחצי. זה בדיחה, הסלבריטאים שיוצאים מתוכניות הריאליטי. אנשים שהם כלום, אוויר, שאחרי חצי שנה הם בפח הזבל, סלבריטאות שהיא קצף על פני המים. זו התרבות החלולה שלנו.

"אני מאוד גאה בקריירה שלי. לא הייתי משנה בה כלום. זה לא אומר שביומיום אין לי רגעי ייאוש ותסכול ותחושה קשה שאף אחד לא קורא אותי. אתה לא הולך עם כל ה-30 שנה של עבודתי כעיתונאי, ואומר 'וואו, 30 שנה'. בסוף יש את מחר בבוקר".

- יכול להיות שאם הייתה עכשיו אינתיפאדה לא היית הולך ל"מחוברים"?

"יכול להיות שאז הייתי אומר, מה אני בעצם צריך את זה. אני מנסה כל הזמן להמציא את עצמי, וזאת הסיבה שהסכמתי ללכת ל'מחוברים'".

- מכור לאדרנלין?

"גם. לפני שנה נסעתי לרעידת האדמה ביפן. לא היה לי מושג לקראת מה אני הולך. זו הייתה אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי בחיים. אם אתה לא מחפש את זה, אל תהיה עיתונאי. בתקופות שבהן רגוע, לא קל לי. יש גם את הפחדים של הגיל המתקתק: המחשבה שאולי עוד מעט זה ייגמר, גם פיזית, ואולי יבואו צעירים וידחקו אותך החוצה. כל זה עוד יותר לוחץ עליך לנסות ולמצוץ את החיים, עד כמה שאתה יכול".

"אני מרגיש בושה נוראית"

לוי התחיל את הקריירה שלו כחלק מהממסד: היה עורך וכתב בגלי צה"ל, ואחר-כך שימש כדובר מפלגת העבודה. "הייתי ילד טוב תל-אביב, בתיכון הייתי הילד הכי טוב בעולם. אבל בנסיעותיי נחשפתי לשטחים ולמדיניות הכיבוש, והתחלתי לכתוב על מה שראו עיניי. לאורך השנים ראיתי הרבה זוועות שעיצבו את העיתונאי שהנני".

- מה משך אותך ללכת דווקא לשם?

"הבנתי שמתרחשת כאן דרמה גדולה ורצינית, שכמעט ולא כותבים עליה. צצה תופעה ישראלית שמנקים מתחת לשטיח, ואין כמעט אף אחד אחר שמסקר את הכיבוש. מאחר ואני לא אוהב מקהלות ואני לא אוהב להיות איפה שכולם נמצאים, אז אמרתי לעצמי: גם דרמה גדולה וכל-כך גורלית, וגם אין שם אף אחד כמעט, זה המקום בשבילי להיות בו".

- זו בחירה שדורשת מעורבות רגשית גבוהה.

"היו בי הרבה רגשות אשם חזקים ורגשות בושה מאוד גדולים - מה שתמיד מוכיח את מידת הפטריוטיות שלי. אני נורא קשור למקום הזה, ובגלל זה אני כל-כך מתבייש ולוקח את הדברים בצורה קשה. הייתי במקומות אחרים וראיתי זוועות, אבל לא לקחתי את זה כל-כך קשה, כי אותם מעשים נוראיים לא נעשו בשמי".

- התביישת בנו?

"המון פעמים. אני מרגיש בושה נוראית".

- הביקורת הכי גדולה עליך היא שאתה מזדהה איתם יותר מדי ושוכח אותנו.

"אני כותב על מה שאני רואה בצד הפלסטיני, אבל אני מדבר עלינו ואני כותב עלינו. אני כותב על איך שאנחנו מתנהגים, כי רק אנחנו מעניינים אותי. אני ממש לא מזדהה איתם ואין לי כמעט חברים פלסטינים. אני לא מטיף, אני מספר לכם הישראלים 'תדעו לכם, הדברים האלה נעשים בשמכם'".

- המתנחלים מפריעים לך.

"לא רק שהם מפריעים לי, יש לי רגשות שנאה אליהם, מכיוון שאני בחור מאוד אמוציונלי. הם מביישים אותי, הם מבזים אותי בדברים שהם עושים ובעצם הנוכחות שלהם. ברור שהתגובה מאוד רגשית. אני מתעב הרבה מאוד דברים, ולא מסתיר את זה. אני חושב שהם לא מוסריים, ואני לא יכול למצוא שפה משותפת איתם".

"השכר שלי מהנמוכים"

בספטמבר האחרון נערכה ב"הארץ" הצבעה פנימית של העובדים בשאלה האם להשבית את העיתון. לוי היה מהמתנגדים הקולניים יותר.

- למה החלטת לצאת נגד הקולגות שלך?

"חששתי שאנחנו משחקים באש. חשבתי שלא נכון להשבית את העיתון כשהוא מתנדנד על חוט השערה, וחשבתי שרק אנשים לא אחראיים, שלא אכפת להם, יחליטו להשבית עיתון. עובדי 'מעריב' הפגינו ויצאו במחאות שזה בסדר גמור, אבל הם לא העזו להשבית את העיתון, מה גם שזה לא עזר. מה השובתים חשבו?

"השאלה היא כמה מפטרים. או שיפטרו מעט או שכולם ילכו הביתה. אין ברירה, צריך להציל עיתון על-ידי צמצום. אני הייתי בסכנת פיטורים עשרות פעמים, והשכר שלי מהנמוכים, ובכל זאת ידעתי שהשבתה היא משחק באש".

- הפרינט הולך ונעלם?

"מפחיד אותי לחשוב על ישראל בלי עיתון 'הארץ'. יש שורה של דברים שהתפרסמו רק בו והרבה פחות, אם בכלל, בעיתונים אחרים. תחומים רבים, כמו עניין הכיבוש, בעיית העובדים הזרים והעובדה שרוב הישראלים מצדדים במשטר האפרטהייד, מי עוד היה כותב את זה? אף אחד".

- נחזור למגרש הפרטי שלך: איך היית רוצה לראות את החיים שלנו עם הפלסטינים בסצנריו הכי אידיאלי שלך?

"קודם כל, לשים את עצמנו לרגע אחד במקומם. אבל לפני זה צריך להתייחס אליהם כאל בני אדם כמונו, עם אותן זכויות. כל זמן שזה לא קורה, קוראים לזה גזענות. תגרדי את העור של כל ישראלי כמעט, ימין, שמאל, מרכז, את תגלי שהוא לא מתייחס לפלסטיני כשווה, וכל עוד זה לא נפתר, לא יעזרו כל הניסיונות לפתרונות פוליטיים, לא יעזרו לא שיחות שלום ולא הסכמי אוסלו.

"לפני הרבה שנים עמדתי מאחורי אמבולנס פלסטיני במחסום ג'נין, וחיילים ישראלים לא נתנו לו לעבור במשך 45 דקות. למה? כי החיילים שיחקו שש-בש. הם אפילו לא ניגשו לאמבולנס בשביל לבדוק האם מדובר במצב חירום. לא התאפקתי, ניגשתי אליהם, ושאלתי אותם: מה היה קורה אילו אבא שלכם היה באמבולנס הזה, מה הייתם עושים? השאלה שלי הטריפה אותם, הם כעסו עליי שאני משווה בין אבא שלהם לפלסטיני, וכיוונו אליי רובה.

"אני לא בא אל החיילים בטענות, הם שטופי מוח. הרי למה לוקחים ילדים בני 19 להרוג? כי אדם בן 30 לא היה מחטט בחדרי שינה של אנשים, מרביץ לילד בן 8. הבעיה בשטיפת המוח הזאת היא רק שאנחנו משחיתים ככה דורות שלמים".

■ הראיון המלא - ב"ליידי גלובס"