"הייתי חשפנית ונהניתי. הרגשתי מוחמאת, ילדה בפורים"

זהר וגנר עושה את הבדיקות הנפשיות שלה מול המצלמה. בשלושה סרטים אוטוביוגרפיים שיצרה היא מתפשטת פיזית ונפשית, מעמתת את הצופים עם מבוכה, מרגיזה אותם. "מעסיקה אותי השאלה למה עירום יכול לעורר הרבה אי-נחת. מדוע אנחנו כל כך טעונים סביב עירום, כשבסופו של דבר אין בו משהו בלתי מוסרי. יש אנשים ביישנים, ויש אנשים מוחצנים. מדוע אדם שמרגיש נוח עם העירום שלו בהכרח ראוי לגנאי?!".

- מאיפה מגיע הצורך שלך להתפשט כך, ולוותר על הפרטיות?

"בכל פעם שאני מתחילה פרויקט, אני לא עומדת בהחלטה לגבי הגבולות שאשים, אלא מוצאת את עצמי נותנת מעצמי יותר ויותר".

- לחשיפה יש מחיר. מתי שילמת אותו?

"הקושי הוא כשיש ביקורות שליליות. אין הפרדה בין היצירה לביני. כל ביקורת היא גם ביקורת על האישיות שלי. למשל, אני שומעת שוב ושוב, וזה קשה לי, כי מתלווה לזה טון ביקורתי, שאני אקסהיביציוניסטית. המשפחה סובלת, כי אנשים יכולים לבוא ולדבר איתם על דברים שקשורים למשפחה שלנו שהיו בסרט, אך הם לא בהכרח היו רוצים שמישהו ידבר עליהם, ואז הם צריכים להסביר למה לעזאזל הם משתפים עם הסרטים פעולה, ומדוע הם מצטלמים".

- ולמה הם משתפים פעולה?

"כי הם מרגישים שזו המסירות שלהם כלפיי. יש בהם רצון לעזור לי לתקן או לשנות את עצמי, ולהתמודד עם העבר. הם רואים את המקום הטוב שזה בא ממנו. במהלך הסרט אני גם נראית להם כל כך לחוצה, שהם פשוט מתגייסים".

- מה הרווחת מוויתור על הפרטיות?

"הרווחתי סרטים אותנטיים. אנשים יכולים לא לאהוב את הסרטים או אותי, אך לא מאשימים אותי בחוסר יושר. מבינים שאני עושה את הדבר שלי, בין אם הם מכנים אותי שרוטה או נורמלית".

חיים של שקר והסתרה

וגנר, 42, אוהבת לבדוק אמיתות ולטלטל אנשים. יש בה משהו פתייני, אבל היא גם משדרת ילדותיות ופגיעות. היא גדלה ברמת אביב, בתם של איש עסקים ואשת יחסי הציבור דסי וגנר. "זו הייתה סביבה של אחיזת עיניים. רמת אביב ג', משפחה אשכנזית, בורגנית, מעמד בינוני פלוס, נצר לתרבות הפולנית. במחוזות שאני גדלתי בהם, אצל השכנים, הקולגות של הוריי וחבריהם, מה שנחשב היה העטיפה החיצונית, ולא המהות.

"אנשים השקיעו המון משאבים ואנרגיה כדי להראות לאחרים שיש להם חיים נוחים, נורמליים ומרשימים. בית מטופח, מכונית חדשה, זוגיות נהדרת. הם היו מזמינים אחד את השני לבתים שלהם, כדי להציג מצג שווא של המציאות. מידת הכנות שלהם האחד עם השני הייתה זעומה, בוודאי כשזה הגיע לבעיות עם הילדים, בעיות בזוגיות, בעיות במין.

"החוויה המרכזית שבה גדלתי היא חוויה של שקר והסתרה, שלא יכולתי לשאת אותה. הייתה לי חברה שהיה לה בית מופרע, וההבדל היחיד היה שהמופרעות הייתה על השולחן. היום אני חושבת שאם המופרעות על השולחן, הילדים יוצאים יותר נורמליים מאשר כשמקבלים מסר כפול. במקרה של ההורים שלי זה לא נבע ממקום רע, זה נבע ממקום של לגונן, לצייר תמונה שהכול חיובי. אבל אז אתה גדל תמים, ולא מוכן לעולם".

- אז היום את עושה הכול הפוך - בועטת, מורדת, חושפת.

"השאריות של ההחצנה שהכול נהדר נשארו, וזה קיים אצלי בצורה מאוד חזקה. הסרטים שלי, למשל, מאוד מוקפדים ברמה האסתטית. אני תמיד מצלמת על חצובה. לא יכולה לסבול תזוזה של מצלמה. כמו חולצה שלא יהיה בה אף קמט. אני יכולה לשנוא סצנה רק כי השיער שלי לא ייראה טוב, עד כדי כך שלעתים מאשימים אותי שזה מבוים, כי האסתטיות לא שכיחה בקולנוע דוקומנטרי".

בגיל 20 הגיעה לניו יורק, ועבדה שם כחשפנית במשך שלוש שנים. לכאורה זו הייתה תקופה פרועה ושמחה, שכללה סמים קלים וחשפנות מבחירה, שלא לשם הכסף, אבל מבפנים זו הייתה תקופה מטלטלת. "בתחום הזה נשים סובלות מנתקים מאוד חמורים בין הגוף לנפש, וגם בתוך הנפש יש נתקים בזיכרון".

- מה הוביל אותך לבחור במקצוע שיש בו כל כך הרבה עיוותים?

"עבדתי בתור מלצרית, ובאו אליי שני חברים ואמרו לי: 'מה את מבזבזת את זמנך בלהגיש אוכל לאנשים, לעמוד על הרגליים ולהתלכלך מרוטב אלף האיים, יש עבודה יותר נקייה וסקסית, ותרוויחי פי עשרה'. אחד מהם לקח אותי למועדון שהוא נהג לפקוד, ואני, שהרגשתי כמו חיה ששילחו אותה מהכלוב ורק מחפשת להשתגע ולעשות בלגן, הסתקרנתי.

"על פניו את חושבת שאת בסך הכול עומדת על במה ורוקדת עם חלק תחתון בלבד, קצת מענטזת, ואנשים נותנים לך כסף. בזמנו זה נראה לי פיס אוף קייק, אבל היום אני יודעת שזו אחיזת עיניים, זה מחריד ודופק את המוח".

- בזמן אמת נהנית מזה?

"כן, נהניתי לרקוד, הסתכלו עליי, הרגשתי מוחמאת ומחוזרת. לבשתי כל מיני אביזרי אופנה של חשפניות והרגשתי כמו ילדה שמתחפשת בפורים. אחרי כמה חודשים הבנתי שיש עוד עולם תחתון, שבו החשפניות המצטיינות, כביכול, עוסקות גם במתן שירותי מין, במועדון ומחוץ לו. לא צללתי לנושא הזה, אבל אני לא יכולה להגיד שזה לא נגע גם בי. אני זוכרת איך החדר הפרטי במועדון נראה, ואני זוכרת שביקרתי בו כמה פעמים. את הדברים האלו הדחקתי" .

- איך נראו החיים שלך באותה תקופה?

"עבדתי כחשפנית על הבמה ארבע-חמש פעמים בשבוע. העבודה התחילה בשבע בערב ונמשכה עד ארבע בבוקר, ואז הייתי חוזרת הביתה, לדירה שחלקתי עם חשפנית אחרת בווסט וילג'. בסופי שבוע יצאתי למועדונים, עשיתי אקסטזי, שתיתי הרבה, וככה חלף הזמן".

- עד שהחלטת לחתוך. למה הפסקת?

"אחרי כשנתיים שבהן התנתקתי מהרבה מאוד אנשים, חייתי בניו יורק חיים מאוד בודדים. זו הייתה תקופת דמדומים, כי קשה לעזוב כזה מקצוע - בגלל הכסף. אז עשיתי תנועת הלוך חזור, ניסיתי למלצר, עבדתי כמארחת. בגיל 23 החלטתי לחזור לישראל וללמוד באוניברסיטה".

- יש משהו משחרר בלהיות חשפנית?

"צריך אישיות בימתית בשביל זה. אבל כן, יש תחושה משחררת, תחושת שיכרון של הישג ושל כוח. גם העובדה שיש עוד הרבה נשים סביבך, שכולן עושות אותו דבר ומתייחסות לזה בטבעיות, זה משחרר".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" המוצע למכירה ברשת סטימצקי