1. לחוות משהו בלי להעלות לרשת כדי שכולם ידעו, זו צורת חיים בסכנת הכחדה. היום החיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בלהציג אותם לאחרים. יש אפילו מכבסה שתנקה את כתמי המבוכה שנשפכו לנו לתודעה החצי אפויה. אנחנו קוראים לזה שיתוף - יהיה מי שיראה הזדקקות.
זו כלכלת רגשות בסיסית. וזה הטרייד אוף: אנחנו ניתן לך תשומת-לב - אתה תוותר על הפרטיות. אנחנו נספק את המציצנות שלנו - אתה תקבל קהל. באיזו קלות הפכנו עבדים להתניה הזו. באת ונתת את הלב? אז הנה, קח פרס: הקשב שלנו. והוא שווה לך כוח. אתה רוצה עוד מזה? אז בוא, מותק, תעשה את זה עוד פעם, את האקט. וזה מעגל פידבק חיובי שרק מאיץ את עצמו. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו, שיספרו אותנו. ומה ניתן בתמורה? נפריט לכם את הסודות שלנו. נלך על מכירת החיסול של הכאב.
2. הוא אהב אותה מאוד, אבל בסוף נפרד ממנה. הוא כבר לא יכול היה יותר. הם גרו באותו בית, אבל היא כבר לא חיה איתו. הייתה לה זוגיות אחרת. עם קהל הסוגדים שלה ברשת. האמת היא שהיא כבר לא באמת חיה. היא עבדה בלייצר נראות. והנראות נועדה לתחזק את הפרסונה שיצרה. היא מתנשפת ממאמץ כמו אוגר על הגלגל כדי לגרות אתכם.
זה חימוש מונחה ומדויק, מהונדס עד זרא. היא הולכת במיוחד להצטלם כדי שתרגישו שאתם חווים את חייה. היא חיה בשבילכם. וכבר לא נשאר לה כמעט כלום לתת במקום הפרטי הזוגי. למה להשקיע באחד, כשהמונים מחכים לה שם ברשת. היא ויתרה על הפרטיות, הפרטי ויתר עליה. הוא לא יכול היה להתחרות באותו המון זר, לא מוכר, אז הוא קם והלך. היא ממשיכה להעלות סטטוסים ותמונות שצועקים "החיים כל-כך יפים", ומה שאני רואה זו בעצם קריאה לעזרה.
3. הפכנו כולנו אומנים שיוצרים את יצירת חייהם. מדושני דופמין מהפופולריות שאנחנו צוברים. כולה העלינו תמונה מהיומולדת, צילומים של המשפחה מהחופשה בתאילנד, ואיזה רייטינג. הערך העצמי נוסק. איזו חשיבות עצומה יש להגיג שלי בעיני כל-כך הרבה אנשים. אני עוד עשויה להסיק על עצמי שאני משהו.
יש לי תסביכים? עזבו שטויות, תכף מסדרים הכול. בואו נשפוך קצת את הלב. בואו נפריט את הכאב. תארזו לי שני חשבונות נפש. מול מצלמת הטלוויזיה, אלא איפה?
4. אומרים שאקסהיביציוניסטים הם חולים. אבל האקסהיביציוניזם הוא הדת החדשה. צריך דחוף לעדכן את ההגדרות של ה-D.S.M, התנ"ך של הפסיכולוגים. השרירותיות זועקת. מה שבעבר היה הפרעה מביכה, הוא היום הכי בטרנד. יש להם קהל צופים שעוקב אחרי מעלליהם, וזה מביא אותם לריגוש. פעם הם נחשבו בעלי הפרעה נפשית, היום הם בסך הכול יצורים אולטרה מעודכנים, שנענים לצו התרבותי העכשווי, ובתורם תורמים לשינוי רדיקלי בנורמות החברתיות. הם מגדירים מחדש את הפרטי והאינטימי.
ואלה הם פניה של האינטימיות החדשה - אני, אתם וכמות הלייקים. כמה מפתה ומתגמל להתמכר לנרקיסיזם הדיגיטלי. חסמי הכניסה כה נמוכים. הוא כל-כך קל להשגה. הם, הנועזים, מעלים לראש התורן את החולשות הכי מביכות שלהם, בעוד אנחנו, המיושנים, מכסים עליהן במפת תחרה מחוררת של רצינות וכבדות.
5. מארק צוקרברג סיפר בזמנו שנהגו לשאול אותו בתחילת הדרך: מי ירצה לשתף מידע אישי עם אנשים אחרים זרים. קורע, אה?
מאשימים אותו שהוא זה ששינה את הגדרות הפרטיות. בולשיט. ההגדרות האלה השתנו כשהטכנולוגיות החדשות פגשו את הנרקיסיזם. זה הרגע המכונן שבו נולדה תרבות שלמה של החצנה. האישיות הנרקיסיסטית תפורה לזה. היא נוהגת בגרנדיוזיות, זקוקה להערצה, מצפה לסגידה ובטוחה שהיא זכאית לזכויות יתר.
מי שלא קיבל בילדותו את תשומת-הלב החיובית שנזקק לה, יפתח ערך עצמי שברירי. הנרקיסיזם שמתפתח הוא ההגנה. ואתם, שנותנים את החיבוק הווירטואלי - עליכם החוויה המתקנת.
6. את השיחות הפרטיות, העמוקות, האמיתיות, הצורבות, שאני מצליחה בעמל לייצר עם החברים הקרובים - הם מצליחים בלי קושי לקיים מול כולכם. זו מיומנות שלא הייתי ממהרת לזלזל בה. זו היכולת לוותר על שליטה. כי אתה יודע מה אתה נותן, אין לך אף פעם מושג איך זה יחזור אליך.
כל הפתיחות הזו מייצרת גם תאונות עבודה. תשאלו כאלה שנמחצו תחת זחלי הטנקים הציבוריים, שאיבדו את העבודה, את בן הזוג. מצד שני, כשאתם חווים את ההתפעלות של הקהל מכם, כמה נוראים כבר יכולים החיים להיות. הם הופכים נסבלים, לפעמים.
vered-r@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.