אמריקה כבר לא מאוהבת?

כבר לא מעט שנים יש דיבור על זה שבייסבול לא ישרוד עוד הרבה זמן כספורט השני הכי פופולרי בארה"ב. עכשיו יש לשיח הזה גם סימוכין: רק 12 מיליון איש (7.6% ברייטינג) ראו את ארבעת המשחקים בוורלד-סירייס בין סן פרנסיסקו ג'איינטס לדטרויט טייגרס (4-0 לג'איינטס) - הנתון הכי נמוך אי פעם של סדרת הגמר, והשנה השלישית ברציפות שהיא השיגה רייטינג יותר נמוך מגמר ה-NBA.

***

בתגובה להשוואות מהסוג הזה אנשי בייסבול בדרך כלל שולפים נתונים משלהם. למשל שבייסבול עדיין מייצר הרבה יותר הכנסות - 7.7 מיליארד דולר ב-2012, לעומת 4.3 מיליארד של ה-NBA בעונת 2010/11 (העונה המלאה האחרונה); או שהחוזים החדשים של ה-MLB עם רשתות Fox ו-ESPN, שנחתמו השנה, יכניסו לליגה 12.4 מיליארד דולר בין 2014-2021 - כפול מחוזי הטלוויזיה הקודמים; גם הנוכחות ביציעים היתה העונה הכי גבוהה מאז 2008; ובשורה התחתונה, הערך הממוצע של קבוצת בייסבול עלה ב-2012 בלא פחות מ-16% (ל-605 מיליון דולר).

המספרים האלה קצת מזכירים גרפים של צמיחה שכל מיני קפיטליסטים בכל מיני מקומות עדיין מציגים כהוכחה לשגשוג, בזמן שמצבם של רוב האנשים לא מפסיק להחמיר. כן, לבייסבול יש עדנה כלכלית בשנים האחרונות - אבל אין לזה שום קשר למצבו של המשחק. העדנה הכלכלית של ה-MLB קשורה בעיקר לשינוי בהרגלי הצפייה בטלוויזיה: מאז שהממיר המקליט נהיה ממש נפוץ (ב-42% ממשקי הבית בארה"ב יש היום ממיר מקליט), ספורט בשידור חי נשאר פחות או יותר הדבר היחיד בטלוויזיה ששווה למפרסמים להוציא עליו כסף.

מכיוון שבשלוש השנים האחרונות ההוצאה על פרסום בשידורי ספורט בארה"ב קפצה ב-33% (לכמעט 11 מיליארד דולר בשנה), ומכיוון שבייסבול יכול להציע יותר ספורט בשידור חי מכל ספורט אחר (כל קבוצה ב-MLB משחקת 162 משחקים בעונה), הרשתות הגדולות והשלוחות המקומיות שלהן מציעות בשנים האחרונות סכומים מטורפים לקבוצות ולליגה. ככה לוס אנג'לס איינג'לס וטקסס ריינג'רס, למשל, קיבלו 3 מיליארד דולר כ"א תמורת הזכות לשדר את המשחקים שלהן במשך 20 שנה.

הבוננזה הפיננסית הזאת, שיותר מהכל נולדה מפאניקה, היא לא באמת ברת קיימא מעבר לעתיד הקרוב. אף אחד לא טוען שעוד 20 שנה בייסבול יהיה ספורט שולי בארה"ב; אבל המציאות העצובה היא שבכיוון שאליו הולכת התרבות האמריקאית - השוליים הם התחנה הסופית של המשחק.

***

המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בהסברים הקונבנציונליים לדעיכה בפופולריות של בייסבול היא "משעמם". בייסבול נתפס כמשעמם בשני מובנים: 1. הכמות, התדירות והאטרקטיביות של האירועים במשחק עצמו לא משביעות ביחס לפוטבול ולכדורסל למשל; 2. התחושה שבייסבול תקוע עמוק מדי במסורת שלו, שאין לו כמעט כוכבים שהם חלק אינטגרלי מהתרבות הפופולרית (רק שניים: דרק ג'יטר ואלכס רודריגז מניו יורק יאנקיז), בקיצור שהוא לא קול.

אחת הסיבות שבייסבול הוא לא קול היא שאתלטים שחורים איבדו בו עניין. בייסבול היה הספורט ששבר את מחסום הצבע, כשג'קי רובינסון חתם בברוקלין דודג'רס ב-1946, אבל היום רק 8.05% מהשחקנים ב-MLB הם שחורים - לעומת 27% בשנת 1975 ו-19% ב-1995. היום בייסבול מזוהה יותר ויותר עם האוכלוסייה הלטינית בארה"ב (27.3% מהשחקנים ב-MLB) ומחוץ לארה"ב (28.4% מהשחקנים הם זרים, רובם ממדינות באמריקה הלטינית). אמנם אי אפשר לטעון שעדיף להיות אדם שחור מאדם ממוצא לטיני בארה"ב, אבל אין ספק שלתרבות השחורה יש משקל הרבה יותר כבד בתרבות הפופולרית.

גם אם התרבות הלטינית תמצא את דרכה לתרבות הפופולרית בארה"ב, ספק אם זה יעזור לבייסבול. יותר מדי אלמנטים במשחק פשוט נוגדים את התרבות: הוא איטי, אין בו שעון (בדרך כלל משחקים נמשכים יותר משלוש שעות), ממד האלימות בו ממש שולי, אפשר למצוא בו מטאפיזיקה ותאולוגיה, הטרמינולוגיה שלו היא ההפך ממלחמתית.

בייסבול הוא בסופו של דבר עדיין, כמו שאמר הסטיריקן הגאון ג'ורג' קרלין, "משחק פסטורלי מהמאה ה-19". וקשה למצוא אנשים שמאמינים שהעתיד של ארה"ב יהיה פסטורלי.