בעיטה חופשית מחוץ לרחבה? אל תתלהבו

אופ"א פרסמה את "הדוח הטכני" של ליגת האלופות לעונת 2011/12 - מסמך גדוש בסטטיסטיקות, שצלילה לתוכו יכולה ללמד דבר או שניים על שינויים כאלו ואחרים בכדורגל ומעניקה לנו עומק משמעותי בעת צפייה במשחק. למשל, כשקבוצה מקבלת בעיטת עונשין ישירה מחוץ לרחבה, ו"המומחים" הגדולים עומדים בפוזה רצינית, ידיים על המותניים, בוחנים את החומה - לפי הדוח קיים סיכוי קלוש מאוד שהכדור ימצא את הרשת.

אז מה אפשר ללמוד מהדוח הטכני?

***

על פן אחד מעניין להתעכב: השערים. השינויים וההתפתחויות בכדורגל בשנים האחרונות משפיעים על האופן שבו הם מובקעים. מתוך 345 השערים שהובקעו בליגת האלופות בעונה החולפת, רק 76, כלומר 22%, הובקעו כתוצאה ממצבים נייחים.

יותר מכך, עם עליית מספר הפנדלים באופן חד בשנתיים האחרונות (28 שערים מפנדלים בעונה החולפת, בהשוואה ל-14 לפני שלוש עונות, תוצאה של הקפדה גדולה יותר ושל התערבות "שופטי הרחבה"), הרי שרק 48 שערים הובקעו מבעיטות חופשיות (68 לפני שנתיים). כלומר, החשיבות של אלו הולכת ויורדת.

את הסיבות לכך אפשר לייחס לשני גורמים: הראשון, השתפרות ההגנות, ובמיוחד שמירה אזורית אפקטיבית במצבים נייחים, שהחליפה אצל קבוצות רבות את השמירה האישית.

הגורם השני הוא תופעת ה"כבר לא מייצרים כאלה היום". הכוונה לבועטים מומחים. רק שמונה שערים הובקעו מבעיטת עונשין ישירה. מתוכם הבקיעו כריסטיאנו רונאלדו (ריאל מדריד) והאלק (פורטו, כיום כבר בזניט סט. פטרסבורג) כל אחד שניים. מה שאומר שבכל ליגת האלופות נמצאו רק שישה כדורגלנים שמצליחים להבקיע מבעיטת עונשין ישירה, שמונה פחות מלפני שנתיים. יש כיום פחות כדורגלנים שהופכים עצמם למומחי בעיטות חופשיות ישירות - אולי כי המאמץ לא משתלם.

***

לא רק בבעיטות חופשיות קשה מאוד להבקיע - גם בקרנות. 27 שערים הובקעו כתוצאה מקרן, אבל 1,250 בעיטות קרן היו נחוצות כדי להגיע לכך. כלומר שער מכל 46 בעיטות קרן, 2% הצלחה. מה שגורם להרהורים באשר להתלהבות שאופפת סחיטת קרן, במיוחד בקרב האוהדים הבריטים, וגעגועים ל"שלוש קרנות פנדל". בעיטות קרן מצריכות מומחים כדי להגיע ליעילות כלשהיא. קחו לדוגמה את גמר הצ'מפיונס ליג האחרון, בו בעטה באיירן לא פחות מ-20 בעיטות קרן תוך שליטה נדירה במשחק, אך לא הוציאה מהן כלום. בעוד צ'לסי בעטה בדיוק קרן בודדת, ממנה הבקיע דרוגבה את השוויון הסנסציוני.

כל זה גורם לקבוצות ששמות דגש בטקטיקה שלהן על החזקת כדור, לעבור יותר ויותר לבעיטות חופשיות קצרות, וניסיון להשיג יותר שערים מתוך המשחק השוטף. מתוך 269 השערים שהובקעו כך, 62 הובקעו מהאגף בהרמה למרכז. זו ירידה - אבל ירידה שמתקזזת עם העלייה בשערים שהובקעו כתוצאה מפריצה של שחקנים עד לקו השער, ומסירה אחורה אל רחבת החמש. כלומר: הטרנד החדש הוא ניסיון "להיכנס עם הכדור עד השער", כשהפריצה מהאגף מסתיימת ממש בתוך הרחבה.

***

בגלל המעבר של קבוצות רבות לשיטת 4-2-3-1 עם חלוץ בודד, תפקיד שחקן האגף הקלאסי השתנה. ההרמות מגיעות היום יותר ממגינים. בעוד ששחקני האגף הקדמיים כבר, כביכול, לא מבצעים את תפקידם: הם בכלל שחקני "רגל הפוכה" לעתים קרובות - אוזיל, רובן, ריברי, מאטה ודויד סילבה, למשל. שחקנים שחותכים פנימה ובועטים עם הרגל הפנימית דווקא. מהסיבה הזאת בדיוק מציבים שחקן שמאלי באגף ימין (רובן הוא הדוגמה הטובה ביותר) - כדי להרוויח את יכולת הבעיטה שלו לשער, ולהשאיר את ההרמה מהאגף למגינים.

העובדה שדווקא אצל הקבוצות המצליחות, אלו שהגיעו לחצי הגמר, לא היתה ירידה בכמות השערים שהובקעה כתוצאה מצירופים (מסירה כפולה או בין שלושה) וכתוצאה ממסירה חותכת הגנה קדימה - היא חשובה. אם מוסיפים לה את חשיבות השערים שהובקעו כתוצאה מכידרור ומבצע אישי, מתבררת תמונה לפיה יש צורך כיום בשחקנים יצירתיים בעלי טכניקה מעולה, שיתנו לפי מצב נתון פתרונות על השדה. מישהו שיידע לשחרר את הפלונטר מול יריבות שעולות עם מערכים טקטיים הגנתיים. או, כמו שאמר פפ גווארדיולה: "בשנים האחרונות אנחנו רואים בליגת האלופות יותר ויותר קבוצות אמיצות ומשחקים אפילו יותר מרשימים".