צפו בתמונות: חופשה בסלובניה יכולה להיות מפתיעה מאוד

קומפלקס המערות העצום של פוסטוינה שבסלובניה - אחד המרשימים והיפים בעולם - הוא מקום שבו מתחולל מאבק תתקרקעי קשה ומר. כוחות אדירים ומנוגדים נלחמים בו מלחמת חורמה. אין המדובר בכוחות המשיכה וחלחול המים שמכריעים אטאט - במשך מאות אלפי שנים סבלניות - את אבן הגיר שבתקרת המערה. האבן אמנם מתנגדת למים בעקשנות, אולם אלה מנצחים אותה בנחישותם, מוציאים מתוכה נטיפים בגדלים ובצורות אין ספור, ואז ממתינים בכיליון טיפות למפגש הבלתי נמנע עם הזקיפים המזדקרים לאיטם מרצפתה, בדיוק מתחת לנתיב טפטוף מי הגיר הסמיכים. אבל אלה, כאמור, כוחות זניחים, משום שהמאבק האמיתי שמתנהל מתחת לפני השטח בפוסטוינה, רבותיי, הוא בין כוחות מנוגדים שנמצאים עמוק בנפש האדם. ואם לדייק - בנפש האדם היפני.

כולם יודעים שהיפני אוהב את המצלמה. אוהב אותה מאוד. היא מחוברת לצווארו כמו תינוק רך אל שד אמו, ובסיטואציות של טיול בעולם הגדול הוא מצמיד אותה לעינו המצומצמת בתכיפות ובמהירות רבות יותר מאלה שבהן יונק דבש מנפנף בכנפיו. לכאורה, תאוות הצילום היפנית היא נטולת היררכיה, משום שהיפני (והיפנית) לא יוותרו על אף פריים, סתמי ככל שיהיה. הם יצלמו שלט דרכים חלוד, כיסא נטול משענת, צמיג של משאית או כניסה לבית שימוש ציבורי. והם יצלמו זה את זה, את עצמם, את המדריך של הקבוצה שלהם ומה לא בתדירות כה גבוהה, עד שבלתי אפשרי שלא לתהות אם הם מודעים בכלל לסביבתם.

אבל למרות הספק, ההיררכיה בכל זאת קיימת. כשהתייר היפני מגיע לאתר תיירות אמיתי - כזה שגם תיירים ממדינות אחרות מתקתקים בו במרץ - הגיהינום פוער את פיו, אצבעות הידיים מזיעות בהתרגשות ומצלמות הפנסוניק, הניקון, הקנון, הסוני והאולימפוס שבידי בני ובנות ארץ השמש העולה יוצאות משליטה.

מערת פוסוטוינה היא אם כל האתרים התיירותיים; גם מבחינת מספר התיירים שפוסעים לתוכה - 34 מיליון מאז שהתגלתה ב-1880, כחצי מיליון בשנה ועד 13 אלף ביום בשיא העונה - וגם מבחינת מרכזיותה לתעשיית התיירות הסלובנית. כדי להיכנס בשעריה משלמים המבוגרים לא פחות מ-23 אירו; ילדים מסתפקים ב-15 אירו. אבל למרות הנתונים הללו, שאולי נשמעים כמו אזהרה, פוסטוינה היא אתר שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליו.

הפשע נגד הנטיפים משתלם

קומפלקס המערות משתרע מתחת להרים היפים לאורך לא פחות מ-23 קילומטרים. אחרי שנכנסים למערה מתיישבים ברכבת ארוכה ודוהרים לבטן האדמה במשך משהו כמו שבע דקות, שבמהלכן מתחילים להיחשף ליופייה יוצא הדופן. בשלב הזה מתחיל גם המאבק האמיתי שמתרחש בפוסטוינה: זה שבין הצייתנות היפנית לבין הצלמנות היפנית.

מסיבות שרק מדענים יודעים להסביר, נטיפים וזקיפים אינם אוהבים הבזקי מצלמות, לכן חל איסור חמור על צילום בתוך המערה האפלה. צוות המדריכים של מערת פוסטוינה אוכף את האיסור הזה בקפדנות, אבל נפשו של התייר היפני אינה יודעת את נפשה. מצד אחד, היפני מורגל בציות: לקיסר, לתאגיד וגם למדריך הקבוצה; מצד שני - נו, אתם כבר יודעים.

כך שמלבד יופיים הבאמת בלתי ייאמן של הנטיפים, מספקת פוסטוינטה חוויה אנתרופולוגית מרתקת של צפייה ביפנים בקריז. רובם עומדים בפיתוי במחיר התפתלות, הזעת יתר וריצה נרגשת לחנות המזכרות שבסוף המסלול וריקונה מגלויות. מעטים ממרים את פיהם של המדריכים, מקליקים על מצלמותיהם בנחישות של טייסי קמיקזה שעטים על נושאת מטוסים אמריקאית, ואז מסתירים אותן במהירות מתחת למעיל (הטמפרטורה במערה עומדת על כ-8 מעלות, התלבשו חם). לפעמים היפנים נתפסים וננזפים, אך בדרך כלל הפשע נגד הנטיפים משתלם.

יללות מסמרות שיער

כיוון שעל מערת פוסטוינה לא ניתן לוותר, כדאי להמשיך לנסיעה של 11 קילומטרים במעלה ההר עד לטירת פרדיאמסקי (Predjamski Grad). המבנה המבוצר הוקם במאה ה-13 בתוך מערה גדולה, ומעבר טבעי וסודי מחבר אותו עם קומפלקס המערות. יופייה של הטירה, והטבעיות שבה היא משתלבת בנוף שסביבה, הפכו אותה ללוקיישן לאחד מסרטי הפעולה של ג’קי צ’אן, אבל הפעילות הצילומית המשמעותית האחרונה שהתרחשה בה הייתה ב-2008.

התושבים המקומיים, שמפעילים סביב הטירה כמה מסעדות לא מומלצות במיוחד, התלוננו שבלילות נשמעות מבין הקירות העבים צווחות מקפיאות דם, וצוותים של ערוץ המדע הבדיוני האמריקאי הגיעו למקום כדי לגלות אם רוחות רפאים חוגגות בה.

האמריקאים לא חסכו במשאבים. הם הציבו בטירה ובסביבותיה מצלמות לראיית לילה והמתינו בדריכות להתגלות על טבעית. כשזו לא אירעה, הם חזרו עם הסרטים המשמימים לחדר העריכה, הוסיפו מוזיקה מאיימת וקריינות דרמטית שסיפרה את האגדה המקומית על האביר אראזם. אותו אראזם, שנודע באזור כברון שודד ובלתי נחמד במיוחד, רצח את המרשל של פאפנהיים בבית משפט וינאי בטענה שזה העליב את חברו, הסתכסך בשל כך עם הרומאים, נס מהם, התבצר בטירה, ואולי נפל קורבן למשרתו הבוגדני שהסגיר את מיקומו לחיילים שצרו עליה. הסיפור המורכב הצליח כנראה להלחיץ כמה סלובנים שהתעלמו מכך שרוחות שנושבות דרך נקרות עשויות להישמע כמו יללות, אבל למפיק האמריקאי זה הספיק. כך או כך, הביקור בטירה בהחלט משתלם.

על ליובליאנה, בירתה היפה של סלובניה ויעד תיירותי מוכר, מיותר להכביר מילים. היא עיר צעירה, מטופחת ותוססת, שנבנתה סביב גבעה שעליה טירה המשקיפה על מישור גדול ובו נהר עקלתוני. על גדות הנהר ובסביבתו נמצאים בתי קפה ומסעדות רבים מספור, והאווירה צעירה ומערב אירופית. כמקובל גם בערים אחרות באירופה, זוגות מאוהבים רבים נועלים מנעולים על מעקות הגדרות שבין חלקי הנהר, וזורקים את המפתחות למים. אחרי הכול, משמעות המילה ליובליאנה בסלובנית, היא "אהובתי".

למרות הפיתוי להישאר בעיר התחתונה ולהתפנן במוזיאונים, בגלריות ובחנויות היפות, כדאי לעלות לטירה ולהעביר שעה במרכז המבקרים החדש והמעוצב לעילא שבה. פעם בשעה, במרומי הבניין היפה שמשמאל לרכבל המוביל לטירה, נפתחות שתי דלתות קטנות ובובות של סוס חום ושל טיפוס רפה שכל למראה בשם מרטין מחליקות החוצה בליווי צלילים דרמטיים. מרטין הוא הדון קיחוטה המקומי, ויש בו משהו קליל המשתלב היטב עם האווירה הנונשלנטית של העיר הנעימה הזו.

לאחר הנסיקה למרכז המבקרים, כדאי לא להסתפק בשיטוט ברחבת הטירה העתיקה אלא להיכנס למוזיאון נאה ולצפות בסרט מוצלח על התפתחות ליובליאנה מכפר זעיר לעיר שוקקת. גם אין להירתע מטיפוס במדרגות הלולייניות שמובילות מחדר ההקרנה אל גג הטירה. הנוף ממנו מרהיב ומאפשר התרשמות מהשילוב המעניין בין הארכיטקטורה העתיקה של המאות ה-18 וה-19 לבנייני הענק הקומוניסטיים של אמצע המאה ה20 ולמפלצות הבטון והזכוכית החדשות שהולכות ומוקמות במקומות שונים בעיר בשנים האחרונות.

יופי על פני המים

אומרים שטומי לפיד אמר על אגם בלד שהוא המקום היפה ביותר, אולם אף שיופיו של האגם אינו מוטל בספק, אני מעדיף יופי מעט יותר מחוספס. מהטירה שמשקיפה מלמעלה על האגם אפשר לראות את כל שטח פניו, החלקים עד כדי כך שהוא משמש אתר בינלאומי מועדף לתחרויות חתירה. כדי לשמור על האווירה הפסטורלית אוסרות הרשויות להפליג בו בסירות ממונעות.

הטירה שמעל האגם נבנתה במאה ה-11. היא שומרה היטב ונמצא בה מוזיאון צנוע אך יפה שמציג ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. יש בו מאובנים יוצאים מגדר הרגיל, ביניהם של דג פרהיסטורי שחי לפני כ-230 מיליון שנה אך זכה לחיי נצח בזכות העובדה שסיים את הקדנציה שלו על אבן אפורה ויפה. בנוסף, אפשר למצוא במוזיאון כלי אבן יפים ועדינים מתקופת הקרח האחרונה, לפני כ-13 אלף שנים, וגם עבודות יד ותכשיטים בני אלפי שנים בודדות.

בחדר קטן מתחת למגדל הטירה ניתן לראות בעל מלאכה מקומי מדגים את עבודתה של רפליקה של מכונת הדפוס הראשונה של גוטנברג. תמורת 8 אירו הוא יטביע את שמכם על נייר מעשה ידיו שיוצר בטכניקה עתיקה. המזכרת אולי מיותרת, אבל בהחלט שווה לראות אותו מכין את ההדפסים לתיירים אחרים.

אם תרצו להתאכסן באזור, תוכלו ללון באחד מהמלונות הרבים שלגדות האגם (אחד מהם אפילו מתהדר בחמישה כוכבים, אבל מרגיש קצת כמו בית הארחה בנהריה). אפשרות מוצלחת יותר תהיה לשכור חדר באחד מהצימרים הרבים שסביב האגם.

מאריבור היא העיר השנייה בגודלה במדינה, והיא מרגישה צעירה מאוד: 25 אלף מתוך 130 אלף תושביה הם סטודנטים באוניברסיטה המקומית. קל מאוד להסתובב בה ברגל וליהנות ממגוון מסעדות, ברים ובתי קפה מצוינים. כדאי מאוד לקבוע בה את בסיסכם ליומיים ולצאת ממנה לטיולים בהרים היפים שסביבה ומלאים ביקבים ובחוות פסטורליות.

מתחילת השנה ועד דצמבר מאריבור היא בירת התרבות האירופית לשנת 2012. זה תואר מרשים ומתאים לעיר עם מרכז יפה ונקי שמלא בחנויות ובבתי קפה. בתקופה שבה סלובניה הייתה חלק מיוגוסלביה, הייתה העיר מרכז תעשייה הומה, אולם לאחר נפילת הקומוניזם ב1991 היא איבדה מגדולתה, וכעת מנסה למתג את עצמה מחדש. בחירתה לבירה התרבותית לשנה העלתה את מספר התיירים המבקרים בעיר ב80% בשנה החולפת, ומועצת התרבות של העיר מצפה שמספר התיירים בה יעלה, ובכל מקרה מתכוונת להמשיך ולהשקיע בתרבות.

הכתבה המלאה - במגזין G