"מעריב": השמחה על העסקה עם בן-צבי הייתה מוקדמת

1. העיתון "מעריב" לא הופץ הבוקר (ד'), אחד הבקרים הכי לא נכונים בעבור עיתון בממדיו לא להיות מופץ בו. בארצות-הברית נערכו הבחירות, הנשיא המכהן ברק אובמה זכה, ובנאום הניצחון שלו, שהועבר לישראל בלפחות 10 ערוצי תקשורת, הוא לא אמר מילה על "מעריב".

ב-7 בנובמבר 2012, היום שבו "מעריב" לא ראה אור לראשונה זה 64 שנה, צרכן המדיה הישראלי הועמס בכל-כך הרבה מידע, עד שחסרונו של "מעריב" כלל לא הורגש. כותרות אחרות דחקו את אי-נוכחותו ההיסטורית מסדר היום. בבתי-הקפה הסתפקו ב"הארץ", בצמתים נחשפו ל"ישראל היום", ובמשרדים איש לא ניסה לרפרש את nrg, בעוד שבוואלה, ynet וב-mako שעטו מערכות חדשות מרשימות בהיערכותן.

2. אתמול (ג') אחר-הצהריים, הכתב הוותיק של "מעריב" בדרום, אורי בינדר, עוד הכתיב ממחברתו ידיעות מכנס אילת לעיתונות. נאום של יאיר לפיד, אחריו נאום של שר התקשורת משה כחלון, כנראה עוד אירועים מגזרתו. כשביקש להכתיב אייטם אחרון סמוך לשעה 22:00 בלילה, אמרה לו נירה הקלדנית שהוועד הורה להפסיק את העבודה ושאין מחר עיתון. כמוהו הופתעו עיתונאים אחרים.

להחלטה הזו קדמו שעות ארוכות של דיונים בין אנשי הוועד לבין אנשיו של שלמה בן-צבי, מי שאמור להיות רשמית מו"ל "מעריב" מרגע שיעביר תשלום ראשון בסוף השבוע הנוכחי. בסביבתו כבר יש מי שאמר אתמול שזה עשוי לא לקרות.

נקודת המחלוקת בין הצדדים נעה סביב 80 עובדי מחלקות הספורט, הכלכלה, מוסף "סופשבוע" של "מעריב" ואתר האינטרנט nrg. עד לשלב זה, למרות שהם כבר בשלב תוספת הזמן, אנשי בן-צבי לא החליטו סופית מה לעשות עם המחלקות האלה. האם להוציא אותם למיקור חוץ - את הספורט לערוץ הספורט, את הכלכלה אולי ל"גלובס", או שמא להשאיר מערכת "קטנה וחכמה" שתספק את המידע הבסיסי ביותר.

בשני המקרים זו החלטה לא פשוטה. "ספורט מעריב" הוא מוסד עיתונאי חשוב בעיתונות העברית, הוא גם בית גידול מצוין לעיתונאים ולעורכים בכירים. "עסקים" הוא נכס אסטרטגי. ועדיין, לבן-צבי יעלה הרבה מאוד כסף להשאיר את שניהם המתכונתם הנוכחית.

לכן, אנשיו של הבוס החדש רוצים להחזיק את 80 העובדים הלאה לתקופה נוספת, שבמהלכה יתברר להם מה ייעשה במחלקותיהם. אלא שהם לא רוצים להשאירם באותם התנאים שאותם התחייבו לתת במסגרת ההסכם הקיבוצי עם ועד העובדים ל-350 עובדים לפחות שייקלטו. הם לא רוצים אותם לשנה וחצי, אלא רק לחודש-חודשיים.

הוועד לא מסכים. הוא דורש לחתום הסכמים חדשים באשר לעובדי 4 המחלקות האלה, או לקלוט אותם בדיוק כמו את 350 העובדים שיישארו. בן-צבי לא הסכים, והעובדים פתחו בשביתה. שני הצדדים רואים בכך הפרה של ההסכם הקיבוצי.

3. ההכרזה על השביתה לא קשורה בהכרח למה שקרה אתמול ב"מעריב", אלא במה שקרה בלילה שבו נחתם ההסכם הקיבוצי. בן-צבי התחייב מול הנאמן לקלוט 330 עובדים לשנה וחצי, וועד העובדים לא היה מוכן. זה לא הספיק לו. הוא אסף את העובדים ואמר להם: "הולכים לשביתה".

אלא שאז נתגלעו סדקים ראשונים בין העובדים של "מעריב" לנציגיהם בדיונים. העובדים, בעיקר הבכירים שהרגישו שבן-צבי יקלוט אותם בחיבוק חם, התנגדו להשבתה. הם אמרו שזה נשק יום הדין, ואין לשחררו.

הוועד הותקף בדסק החדשות. שאלו למה הם החליטו בן-צבי ולא אלי עזור, למרות שהם לא באמת החליטו, אלא הנאמן שלמה נס. מאחורי גבם אמרו עליהם שהם לא נבחרו, שהם רדיקליים ובוסריים.

הוחלט ברוב קולות לפנות לדיונים מול ההנהלה ולהדפיס עמוד ראשון לבן כמחאה. שעתיים אחרי ההורדה כבר נחתם הסכם לקליטת 20 עובדים נוספים ולהידברות של חצי שנה להרחבת ההסכם.

השבוע, כשהחלו הפיטורים ההמוניים, מהם של 600 שלא ייקלטו בחזרה ב"מעריב", הסדק בין העובדים לוועד החריף. עכשיו כבר הם נשאלים למה לא הייתה שביתה ואיך הם נתנו לזה לקרות. הזכירו להם שהם לא נבחרו, ואין להם לגיטימציה.

עכשיו, כשברור שגם בכירים כאלה ואחרים שקיוו להישאר אורזים ארגזים, האווירה מתלהטת. עכשיו הוועד כבר לא היה צריך להעמיד את השביתה להצבעה, תמיכת העובדים הייתה אוטומטית.

ועם זאת, הלגיטימציה של ועד העובדים רחוקה מלהיות שלמה. בימים האחרונים החלה להתארגן עצומה של עובדים, שקוראת לבטל לחלוטין את ההסכם של הנאמן מול שלמה בן-צבי ולהעביר את "מעריב" לאלי עזור. העובדים שחותמים על העצומה טוענים כי בן-צבי פוגע ברוח "מעריב" בכך שהוא הולך ומאחד תכנים פוליטיים, בעיקר עם "מקור ראשון".

מי שאמר ל"גלובס" כי אם תגיע לידיו עצומה כזאת הוא יחתום עליה בחפץ-לב, הוא בן כספית. כספית כבר התבטא מעל גבי העיתון עצמו והביע תמיכה בהעברת "מעריב" לעזור. חותמי העצומה שטוענים כי הוועד חתם על ההסכם מול בן-צבי ללא אישור העובדים, מאמינים כי עזור ישמור על "מעריב" כפי שהוא ואף ימנה אדם משלהם לעורכו.

4. יש להבהיר, יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב, הפריז בציוריותו. בן-צבי לא מבצע טבח, והוא למעשה לא מפטר איש. לאור העובדה שמשליטת אי.די.בי עברה "מעריב" לנאמן ומשם היא אמורה לעבור לבן-צבי, אמורים כל העובדים להיות מפוטרים. בן-צבי קולט אותם בחזרה.

למרות שברור שצביונו החדש של "מעריב" עומד להיות ימני יותר ולאומי יותר, הוא לא בורר את האנשים על רקע פוליטי. את אחד מעורכי החדשות, עומר ברק, הוא רצה להשאיר, אבל להציב לצדו את ישי הולנדר, שככל הנראה יגיע לעיתון. את יואב ריבק הוא רצה להשאיר אחראי על תחום הדיגיטל. שי גולדן התבקש להישאר לכתוב.

אנשיו של בן-צבי, אלעד טנא שיהיה סגן עורך "מקור ראשון" ואודי רגוניס, מתחילים להבין את הביצה הטובענית שבתוכה דרכו. פתאום הנתונים המספריים קיבלו נפח אנושי, ערכי. הם רואים עד כמה קשה להביט על עיתון כעל שורה תחתונה עסקית ומבינים שהוא גם מכלול של היסטוריה, אמוציות וצרכים אישיים. הם גם רואים מציאות של עסק שהתנהל רע הרבה שנים, ניפוח במקומות מסוימים, דלות במקומות אחרים. הם מוצאים ספקים שלא רוצים לעבוד עם "מעריב", שאין להם אמון בו או בבעל הבית החדש.

הרי זו השיטה שנהוגה שנים בכל הקשור בתפוח האדמה הלוהט הזה, ולא מן הנמנע כי ד"ר שלמה נס, הנאמן, הבין זאת גם הפעם - מהר מהר להעביר את זה הלאה, למכור בזריזות, לגלות רק חלק מהנתונים. כך קנה זקי רכיב ונבהל, כך נפל גם נוחי דנקנר הגדול. ככל שהעמיקו הם ראו את גודל הבור.

בן-צבי לקח על עצמו משימה קשה, שכוללת גם תמיכה בבית דפוס לחמש שנים וגם התמודדות ראשונה מסוגה מול ועד עובדים. הוא צריך לגמור את העבודה בקצב בלתי אפשרי - עד סוף השבוע.

יש מי שכבר מחכים לנפילתו בפינה. כרגע אין עיתון. ברוך הבא מר בן-צבי ל"מעריב".

 המספרים של מעריב