מדע הבחירות והדמוגרפיה

זה היה לילה הרבה יותר קצר ממה שהיה אפשר לשער. ב-23:22 התפקע בלון הציפיות הרפובליקני, כאשר רשתות הטלוויזיה הכריזו על ניצחון ברק אובמה במדינת אוהיו. הניצחון הזה העמיד אותו מעל הסף של 270 קולות בחבר האלקטורים הדרוש לניצחון.

חלק מן הרפובליקנים התלוננו, שההכרזה באה קודם זמנה. קארל רוב, מי שהיה אסטרטג ניצחונותיו של ג'ורג' דאבליו בוש ב-2000 וב-2004, ניסה לשכנע את רשת הכבלים של פוקס להימנע מלהכריז. אבל אפילו בפוקס משכו כתפיים, ומרחו את הכותרת "עוד ארבע שנים" על עמוד הבית שלהם.

ב-23:55 עלה מיט רומני על הבמה באולם בבוסטון, שבו קיווה לחוג את ניצחונו. הוא נשא את הנאום שרק כמה שעות קודם הודיע כי לא טרח אפילו לכתוב: ההודאה בתבוסה. זה היה נאום קצר, שחוט של עצב שקט היה משוך עליו. "מה טוב היה אילו יכולתי לממש את ציפיותיכם", הוא אמר, וירד מבמת ההיסטוריה.

ב-00:36 חזר ברק אובמה והתייצב במרכזה של הבמה ההיא. האיש שהיה חשוב כמת פוליטי רק לפני שנתיים, שמניותיו עמדו בסימן ירידה מסחררת רק לפני חודש, קם לתחייה. נאום הניצחון שלו הזכיר את מיטב נאומיו במערכת הבחירות של 2008. האוקטבות העולות והיורדות של משפטי הסיכום הניבו תרועה מחרישת אוזניים, תערובת של עונג ושל היסטריה.

שני מיליון אינם טעות סטטיסטית

זה לא היה ניצחון מוחץ ממין הניצחון של 2008. אבל זה היה ניצחון סולידי, חד-משמעי. מניין לא-סופי של הקולות מעמיד את יתרונו של אובמה על שני מיליון קולות בזירה הארצית. לא הרבה ביחס למספר המצביעים (114 מיליון, מספר זמני), אבל בוודאי לא טעות סטטיסטית. ג'ון קנדי נבחר ברוב של 110,000 קולות ב-1960. ג'ורג' בוש הבן נבחר לאחר שהפסיד בהפרש של חצי מיליון קולות ב-2000.

כמובן, בשיטה האמריקנית לא המניין הכללי הוא המכריע, אלא הרוב בחבר האלקטורים. ארבע פעמים בתולדות ארה"ב, המועמד שהפסיד במניין הכללי הצליח להשיג רוב דחוק בחבר האלקטורים. משהו מעין זה היה יכול לקרות אתמול. לא קרה. בחבר האלקטורים הנשיא עשוי להתקרב להישגו מ-2008. הוא ניצח כמעט בכל מדינה שנחשבה ל"מתנדנדת". אין זה מן הנמנע שהוא אפילו ינצח בפלורידה, שספירת הקולות בה הושבתה למשך הלילה.

מדע הבחירות הדמוקרטי היכה את מדע הבחירות הרפובליקני. שתי המפלגות התפארו ערב הבחירות, אפילו ביום הבחירות עצמו, בעדיפותן הארגונית. הדמוקרטים הדליפו, שהם דיברו בטלפון באופן אישי עם שליש המצביעים באמריקה. הרפובליקנים הודיעו שהם משתמשים בתוכנה מופלאה, המאפשרת להם להתקשר עם מיליונים, או למצוא אותם על המפה. בשעה שהסקרים נטו לדבר על מדינות שלמות, מדעני הבחירות של המפלגות עסקו במחוזות ובשכונות.

ספרים ייכתבו עוד על מדע הבחירות הזה. אבל לא הכול הוא מדע. הרפובליקנים הובסו, מפני שלא היו מסוגלים להסיק את המסקנות משינויים דמוגרפיים עצומי ממדים.

כמה שווים 60% לבנים?

יועץ בחירות רפובליקני אחד, סטיבן שמידט, העמיד את השינוי הזה על נתון אחד: שיעור ההצבעה הלבנה לטובת מועמדי המפלגה לנשיאות. ב-1988 הצביעו 60% מן הלבנים לטובת ג'ורג' בוש האב - והנחילו לו 400 מ-538 האלקטורים. הפעם, המועמד הרפובליקני חזר וקיבל 60% של קולות הלבנים (על פי סקרי היציאה מן הקלפיות) - אבל רק 206 אלקטורים (לא כולל פלורידה). הסיבה: חלקם הגדל של הלא-לבנים, בייחוד יוצאי אמריקה הלטינית.

ארבע חמישיות של הלא-לבנים תמכו באובמה. מדינות שנחשבו פעם לרפובליקניות מובהקות, החליפו צד. פלורידה למשל נוטה לאובמה בזכות גידול ניכר במספרם של היספנים לא-קובנים. נוואדה, קולורדו וניו מקסיקו הופכות למדינות דמוקרטיות. בשנים הבאות תישמט הקרקע מתחת לרגליהם של הרפובליקנים במדינות נוספות, כמו אריזונה, אולי אפילו טקסס.

ההיספנים הצביעו בהמוניהם נגד המועמד הרפובליקני לנשיאות, מפני שמיט רומני נקט עמדה קיצונית בשאלת גירושם של מהגרים לא חוקיים. והוא נקט עמדה כזאת, מפני שהיא הייתה הכרחית להבטחת ניצחונו בבחירות המקדימות של מפלגתו.

הם שונאים פרגמטיסטים

המפלגה הזו אינה סתם לבנה, אלא היא ימנית רדיקלית. בכיפתה מושלות עמדות בלתי מתפשרות בשאלות של מסים, של הפלות ושל הגירה. אי אפשר לנצח במקדימותיה מבלי להישבע אמונים לעמדות האלה. שם, בגרעין הקשה של המפלגה, כל רמז של פרגמטיות נדחה על הסף.

בנסיבות האלה, מלכת הקלישאות של הפוליטיקה האמריקנית לא יכלה לעבוד. "זו הכלכלה, טמבל" אפשרה לביל קלינטון להביס ב-1992 את ג'ורג' בוש האב. גם הפעם, עם אבטלה של כמעט שמונה אחוזים ועם צמיחה כלכלית חיוורת, למועמד האופוזיציה היה סיכוי מצוין לנצח. האמריקנים אמנם אינם אוהבים לפטר את נשיאיהם, אבל הם עושים כן בזמן משבר כלכלי. רונלד רייגן הדיח את ג'ימי קרטר ב-1980. פרנקלין רוזוולט הדיח את הרברט הובר, ב-1932.

לא הפעם, אף על פי שמיט רומני המקורי - לא זה שנאלץ לנדוד ימינה - היה יכול להציג חלופה משכנעת לאובמה. עובדה, הוא התקרב מאוד להציג אותה במחצית השנייה של אוקטובר, כאשר העפיל לראש מצעד הסקרים, והתחיל לצמצם את הפער במדינות מפתח כמו אוהיו, וירג'יניה וקולורדו.

צריך להודות שלאובמה שיחקה השעה. סופת ההוריקן, שעשתה שמות בצפון החוף המזרחי של ארה"ב, שינתה את סדר היום, הסיחה את הדעת, והעניקה לו הזדמנות "להיראות נשיאותי". אבל זה עניין שקשה לכמת. נראה הרבה יותר, שהמציאות הדמוגרפית החדשה ויכולת הארגון הווירטואוזית של הדמוקרטים הכריעו את הכף.

ליפול מראש הצוק

קשה לחשוב את הניצחון הזה לאישור נלהב של נשיאות אובמה. היסטוריונים מזכירים, כי הוא הנשיא הראשון זה מאה שנה, הנבחר לכהונה נוספת ברוב קטן מזה שהקנה לו את כהונתו הראשונה. כמעט חצי האמריקנים לא רצו בו. הוא יתקשה לטעון למנדט להמשיך את מה שעשה, או לא עשה, בארבע השנים האחרונות.

נאום הניצחון שלו הבוקר רמז על נכונות להכיר במציאות המשתנה. אבל זה היה נאום של מחוות רטוריות, לא יותר. יהיה עליו למהר מאוד כדי לחלץ את נשיאותו מן המבוי הסתום שאליו נקלעה בשנתיים האחרונות, לפחות בענייני פנים וכלכלה, מאז עבר בית הנבחרים לשליטת הרפובליקנים.

בית הנבחרים נשאר בידי הרפובליקנים. לעומת זאת, הדמוקרטים הצליחו להגן על שליטתם בסנאט, ולמרבה ההפתעה אפילו הגדילו במקצת את הרוב שלהם. יש משהו פרדוקסלי בתוצאה הזו. מקץ שנה וחצי של מאבק בחירות מעייף ויקר להחריד (אולי ששה מיליארד דולר), הבוחר האמריקני השאיר הכול כשהיה. הסדר הפוליטי שלא היטיב לשרת את אמריקה מאז 2010 יוסיף לשרת אותה לפחות עד 2014.

מבחנים מידיים מזומנים. הנשיא והקונגרס מוכרחים להגיע להסכמה על נוסחת תקציב עד סוף השנה. בהיעדר הסכמה כזאת, אמריקה "תיפול מראש הצוק", כפי שאומרים בוושינגטון: מסים יעלו אוטומטית, וגיליוטינה תרד על כל סעיפי ההוצאה בתקציב באופן אחיד. כלכלנים משוכנעים שהתפתחות כזאת תניב מיתון כלכלי חמור. הייתכן שאותו הנשיא, אותו יושב ראש בית הנבחרים ואותו המנהיג הרפובליקני בסנאט יצליחו בחודש וחצי הבאים לעשות מה שלא הצליחו בשנתיים שקדמו להן?

שלומה של אמריקה ומעמדה הבינלאומי תלויים בתשובה לשאלה הזו. אמריקה חלשה מעולם לא הועילה לידידיה. אגב, רוב ידידיה מרוצים מניצחון אובמה. אלה מהם שהעדיפו את רומני יצטרכו לחרוק שיניים, ולהתרגל.

* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com

 המרוץ