חברתיים בכאילו

מוסד פרטי. אלה צמד המילים שאותן הדגישו משרדי הרווחה והבריאות בשבוע שעבר, רגע אחרי שמשטרת ישראל פשטה על ההוסטל לחוסים נווה-יעקב בפתח-תקווה. אנחנו עושים הכול כדי לסייע עכשיו למטופלים ולבני משפחתם, אמרו לעיתונאים, אבל זה מוסד פרטי. כך, כדי שלא נאשים חלילה את המדינה במחדל הזה, בהתעללות מתמשכת בחסרי ישע.

כמה אירוני היה לגלות, כאשר הגיעו התמונות מאותו "מוסד פרטי", שעל המקום מתנוסס שלט שעליו כתוב מלמעלה למטה: "מדינת ישראל. המסגרת פועלת בסיוע שוטף של משרד הרווחה והשירותים החברתיים".

רגע, אז בעצם זה כן מוסד של המדינה? חס ושלום. כל פקיד זוטר באגף התקציבים במשרד האוצר ידקלם זאת כמו תורה מסיני שירדה גם אל יתר המשרדים: המדינה לא יודעת לנהל, ואסור לה לנהל. המדינה צריכה "לקנות שירותים", ורק לפקח עליהם.

לא לפקח יותר מדי, כי זו כבר התערבות בשוק. כמובן. השיטה: משלמים 240-320 שקל ליום עבור כל מטופל, ועם זה הנהלת המוסד צריכה להסתדר. בטח ניחשתם, היא לא מסתדרת.

כוח-האדם מתחלף בקצב מסחרר כי איש לא רוצה להחליף חיתולים למבוגרים בשכר מינימום, התשתיות רקובות כי שום מוסד פרטי לא ישקיע בהן אם נשאר לו רווח של 1.20 שקל מהתענוג הזה, ומי שנשאר לשלם את המחיר הם אותם חסרי ישע, החוליה החלשה ביותר בחברה.

מספיק היה לקרוא את פסק הדין שפרסם אשתקד בית המשפט המחוזי בירושלים, שביטל את המכרז שהוציאה המדינה עבור מוסדות סיעודיים: "תעריפי האשפוז שקבעה המדינה אינם מאפשרים לחולים הסיעודיים קיום בכבוד ולוקים בחוסר סבירות קיצוני". קיום בכבוד? מכרז מפרסמים בשביל יעילות תפעולית, מה פתאום כבוד.

והנה אני מגיע לשר משה כחלון. איך אפשר בלי כחלון, גם השבוע. נסו לדמיין מה היה קורה אילו אלי ישי היה שר הרווחה בזמן שפרשת התעללות כמו בנווה-יעקב הייתה מתפוצצת. תארו את פרצופה הקשוח של יונית לוי בערוץ 2 צולבת את השר בשידור ישיר מהאולפן.

אבל זה לא רק עניין פרסונלי: התקשורת הרי לא באמת חושבת שהשיטה הרקובה שעומדת מאחורי הסיפור של נווה-יעקב היא שצריכה לעמוד בחזית של הבחירות הקרובות. התקשורת המרכזית אוהבת להוביל קו "חברתי" לכאורה, אבל חברתי לפי אותה תפיסה זה למכור עוף בשקל וסלולר בזול לכל המשפחה.

יוקר מחיה זה לא חזות הכול

מה הפלא, אפוא, שבעולם חברתי כזה, רמי לוי ומשה כחלון הם הנסיכים החדשים, מושא הערצה. דבר לא ידבק בהם, לא תנאי ההעסקה בעסקיו של האחד ולא מדיניות ההפרטה שנמשכה במשרדו של האחר.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא את המפה החברתית בישראל, חברתית דמיקולו, ועשה שני מהלכים בולטים: נלחם בשיניו כדי להשאיר את כחלון בליכוד, ומינה את רמי לוי לחבר בצוות מאה הימים שאמור להגיש לו המלצות בתחום הכלכלי-חברתי.

יוקר המחיה. על זה נתניהו ידבר עד יום הבחירות, מלבד איראן כמובן, והתקשורת המרכזית קונה את זה בחום. מה יותר חברתי מיוקר המחיה. פעם ידברו על ביצים, פעם על הקטשופ של אוסם, ואם אפשר לנגח את התאגידים הגדולים - מה טוב.

גם זה משרת את נתניהו. הוא יודיע על הפחתת מכסים נוספת, ואיש לא יספר לכם שלרוב התאגידים הגדולים אין באמת בעיה עם זה, כי הם אלה שמייבאים את המוצרים שאמורים להתחרות בעצמם. פיקוח על המחירים? השם ישמור. פה זה לא קובה.

פרשת ההתעללות בנווה-יעקב תישאר לעולם פרשת התעללות. עוד מקרה של אלימות, מחדל נקודתי, כותרת של יומיים וחצי. גם כשיאיר לפיד מדבר על "שינוי השיטה", הוא לא מדבר על השיטה של נווה-יעקב. אותו ואת האחרים מעניינים המשילות, אחוז החסימה, הסחטנות לכאורה של מפלגות קטנות שפוגעת במפלגות הגדולות. כמה אירוני להגיד את זה כשאתה בעצמך מקים מפלגה קטנה שתפגע במפלגות הגדולות.

שלי יחימוביץ' הייתה רוצה שבבחירות הקרובות ידברו על הפרטה ועל עובדי קבלן, אבל גם היא יודעת שזה עובד פחות על הבוחרים. לא פלא שהסיסמאות המובילות בקמפיין שלה מדברות על טייקונים ועל הקושי לגדל פה ילדים.

כשהאמריקני הממוצע הולך לקלפי, הוא חושב לעצמו: "האם מצבי היה טוב יותר ב-4 השנים האחרונות, ואיך ייראה מצבי ב-4 השנים הבאות". צמצום הנושא החברתי לדיון על "יוקר המחיה" או על ניגוח טייקונים מנגד, הוא לא פחות שטחי מהמבט של אותו אמריקני על כיסו שלו.