אמריקה החדשה

זה לא ברק אובמה. לא מישל. זו ארה"ב שמשתנה. הדמוגרפיה. אלה הרפובליקנים שהולכים לחשבון נפש. הדמוקרטים - שבעתיד לא יצטרכו כלל להתאמץ כדי לאסוף רוב קולות - אלא אם יעלה להם לראש והם יפילו, ביוהרה של מצליחים-על-בטוח, את העתיד הכלכלי של אמריקה והעולם.

אובמה הוא דגל העולם האמריקני החדש. שחורים, היספנים, אסיאתים, מיעוטים, צעירים, מובטלים, נתמכים ב"יאפים" בעלי הון, פיננסיירים, אנשי אקדמיה, אמנות ורוח חדורי אידיאולוגיה אמיתית או צדקנות ראוותנית. זה הרוב האמריקני המתעצם. העתיד של אמריקה המשתנה שייך לאלה ששמעו את "נאום הפרזיטים" של מיט רומני, והבינו שהוא מדבר ממש עליהם.

"ישנם 47% שתלויים בממשל, שסבורים שהם קורבנות, שמאמינים שהממשל אחראי לדאוג להם, שחושבים שהם זכאים לביטוח בריאות, לאוכל, לדיור ולכל מה שתרצו, ושהממשלה אמורה לספק להם את זה. אני לעולם לא אצליח לשכנע אותם לקחת אחריות על החיים שלהם".

העניין הוא שאותם 47% הולכים להיות הרוב האמריקני הברור. הלבנים הולכים ומאבדים את מעמד הרוב על חשבון בעלי גוני העור האחרים. לזה יש משמעות פוליטית קריטית. יותר דמוקרטים, פחות רפובליקנים. גם לזה מיוחס ניצחונו של אובמה.

דוח מכון המחקר "פיו" (The pew forum on religion and public life) משנת 2008, המתבסס על דוחות מרשם האוכלוסין, מצא ב-2008 כי ב-2050 יהיו בארה"ב 440 מיליון אזרחים, לעומת 300 מיליון בשנת הדוח. הלבנים, שהחזיקו ברוב ברור מאז ייסוד ארצות הברית ובשנת הדוח היוו שני שלישים מהאמריקנים, יהוו 47% בלבד מהתושבים באמצע המאה.

גם כי ההגירה תהיה אחראית ל-80% מהגידול, גם כי הקהילה ההיספנית היא המיעוט הגדל בקצב הגדול ביותר (מ-14% מכלל האוכלוסייה תגיע באמצע המאה לכ-30%), וגם כי הקהילה האסיאתית, יוצאי דרום מזרח אסיה, תגדל ותגיע ל-13% מהאוכלוסייה.

מפקד האוכלוסין מאמצע 2012 מוצא לראשונה ששיעור הלידות של תינוקות לא-לבנים גבוה ממחצית הלידות. הלבנים, שמספר הלידות שלהם ב-1990 הוערך ב-63% מסך הלידות, ירדו ל-49.6%, ביחס לקבוצות השחורים, ההיספנים והאסיאתים. מרשם התושבים מציג ירידה חד-משמעית בילודה, המיוחסת למשבר הכלכלי שפרץ ב-2008. אלא שבעוד הירידה בילודה אצל הקהילה הלבנה נמדדה ב-11.4%, הרי בקרב משפחות המיעוטים הירידה מצומצמת בהרבה - 3.2%.

ביום שאחרי ההפסד, ברור שאם הקלאסיקה האמריקנית - הלבנה, שמרנית, דתית, בדלנית, שרב-תרבותיות ונישואים בין בני אותו מין מאיימים עליה - לא תמצא דרך להחזיר את ימי תפארתה, מי יודע איך תיראה המפה הפוליטית של האומה החזקה בעולם בתוך עשורים בודדים.

גם ישראל מאוימת. לרוב האמריקני החדש, המיעוטים, אין שום סנטימנטים לעם היושב בציון. התמיכה של הקונגרס בישראל נשענת בינתיים על האוונגליסטים בארצות הברית. כ-75 מיליון איש ואישה, ששני שלישים מהם מגדירים עצמם "נוצרים ציונים" והתמיכה בישראל היא חלק מרכזי באמונתם, ועל היהודים, שהם מיעוט זעיר, אבל בעל השפעה. אלא שהקהילה היהודית, היום 1.8% מכלל האוכלוסייה האמריקנית, הולכת ומחסלת את היותה גשר בין ישראל לארה"ב. עם 60% נישואי תערובת, פחות מ-20% מהיהודים שאומרים שיש להם זיקה לישראל, והעובדה שרובם לא הגיעו ולא יגיעו לכאן אפילו לא פעם אחת בימי חייהם - הריחוק היהודי רק יגבר עם השנים, והמשמעויות שלו מסוכנות למצבה של ישראל.

השמחה לאידו של נתניהו - מביכה

קנאה גדולה: בפרגון של רומני המפסיד לאובמה המנצח. בחיבוק החם של אובמה לרומני. במפסיד שחוזר הביתה ולא מתחיל לנקר, לגרד, לקנטר, להמאיס את השלטון החדש ולהתכונן לממש את זכות השיבה לעצמו.

בושה גדולה: בניפוח הציני, המכוון, הסדיסטי והאופורטוניסטי של יחסי אי-הידידות בין אובמה לנתניהו. נתניהו פישל, כשל בניהול הסיכונים. אבל השמחה לאידו, הציפייה ועידוד האמריקנים "לנקום", "להכניס" לנתניהו ולישראל - היא תופעה עלובה ומביכה. גם האמריקנים שונאים בוגדים ושטינקרים, אפילו כשהם מטפחים אותם, לטובתם.

 אובמה

stella-k@globes.co.il