בין הרווחים הכלואים לסמויים

1. הרווחים הכלואים

לאחר שחוק "הרווחים הכלואים" עבר ביום ב' השבוע בכנסת, החלטנו לברר מי הרים את היד בעד ונגד תספורת המס הענקית לתאגידים הגדולים. טוב, זה לא היה מפתיע: המשמעת הקואליציונית הכריעה את הכף בעד אחד החוקים האנטי-חברתיים והאנטי-מוסריים שהיו פה בשנים האחרונות. הליכוד, מתברר, לא היה צריך לגייס יותר מדי חברי כנסת (שבעה בלבד) כדי לתמוך. ישראל ביתנו וש"ס עשו לו את העבודה. ליברמן שלח 12 מחבריו וישי שלח 7 מחבריו המאוד חברתיים, כדי שירימו את ידם בעד החוק.

ספק אם כולם הבינו עד עומקן את ההשלכות של החוק, את הטבות המיליארדים, את שיעורי המס העלובים שמשלמים תאגידים גדולים בשם הצמיחה, התעסוקה ומשיכת משקיעים זרים. ספק אם ליברמן עצמו, עוזי לנדאו, אנסטסיה מיכאלי, פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו) או אמנון כהן, יצחק כהן ומשולם נהרי (ש"ס), שהרימו את היד בעד, התעמקו במספרים, התעניינו בהשלכות או הקשיבו לביקורת דומה על הטבות מס דומות באירופה ובארה"ב.

רק השבוע החליטו בריטניה וגרמניה לשתף פעולה במלחמה נגד החברות הרב-לאומיות שמעדיפות לא לשלם מסים. שר העסקים הבריטי אף מתח ביקורת על תאגידים ש"לוקחים מהכלכלה הבריטית ומחזירים לה מעט מאוד... אנחנו מעוניינים במסים תחרותיים שיאותתו שבריטניה פתוחה לעסקים וימשכו חברות עולמיות להשקיע בבריטניה וליצור בה משרות, אך אנחנו גם מעוניינים שחברות עולמיות ישלמו את המסים שלהן...". זו בדיוק אותה ביקורת שצריך להפנות לחוק הרווחים הכלואים בישראל, ולתאגידים כמו אינטל, טבע, ישקר, כיל, צ'ק פוינט ועוד, שעל תרומתם לתעסוקה אין ויכוח, אבל תרומתם לתשלום מסים כמעט לא קיימת.

חיפשנו עוד שם של שר פופולרי במיוחד שאמור היה להצביע נגד יחד עם האופוזיציה, לפחות לפי התדמית החברתית והאג'נדה החברתית שהוא נשא את דגלה בשבועיים האחרונים: שר התקשורת והרווחה משה כחלון.

ובכן, כחלון נעלם מההצבעה - קוזז, לא יכול היה להגיע - מה זה משנה, בפועל הוא נפקד מההצבעה. למחרת דווקא טרח כחלון להגיע לאילת, לכנס העיתונות. כחלון מרגיש כנראה מאוד בנוח בחברת עיתונאים, והרבה פחות עם חבריו בכנסת בהצבעות משמעותיות. וזה לא מפליא - העיתונאים מחבקים אותו, מלטפים לו את האגו ושרים לו שירי הלל. את המהומה שחולל בשבוע שעבר, הוא "הפיל" על התקשורת: היא עוררה מהומה על לא מאומה, היא ניסתה לבנות סיפור שלא היה, הסקרים המחמיאים לא הוזמנו על-ידו והיחסים עם נתניהו מצוינים - "אין בינינו יריבות".

באמת? סליחה, אבל מי תידרך בקולו המחויך כל עיתונאי שנפל על אוזנו נגד נתניהו? מי מתח ביקורת על מדיניותו הכלכלית-חברתית הדורסנית של נתניהו? מי כינה אותה "כוחנית, אכזרית וקפיטליסטית"? מי התבשם מריחם המענג של הסקרים שניבאו לו כך וכך מנדטים? מי הסתחרר ורקם כבר תוכניות להקמת מפלגה חברתית? ומי "בנה את הסיפור" עבור התקשורת? אה, כחלון יגיד שזה בטח "מקורביו". אכן, הם מאוד מקורבים - עד לכדי מיזוג מושלם עם כחלון האמיתי.

הסיפור של כחלון הוא, לכאורה, עוד סיפור פוליטי שגרתי, המשלב ציניות, פליק-פלאק ומשחק של תדמיות. אבל יש בו עוד תובנה אחת משמעותית: לכחלון הלך קלף משוגע, הוא ביצע רפורמה סלולרית הכרחית ומתבקשת והפך לאליל וגיבור התקשורת (בין לבין, כחלון לא הצליח להרים את התחרות בשוק הטלפוניה הקווית ובטח שלא את מיזם הסיבים האופטיים של חברת החשמל). הרפורמה באה בדיוק כשהחזירות של חברות הסלולר והזעם הציבורי עליהן הגיעו לשיאם.

מתברר שבאווירה הציבורית הנוכחית הרבה יותר קל לצאת נגד שלוש חברות גדולות ושלושה טייקונים, מאשר לצאת נגד החלטות ממשלתיות מעוותות שגורמת לעתים נזק הרבה יותר גדול לאורך שנים: מהשוד הפנסיוני הגדול בחסות ועדת בכר ועד שוד המסים הגדול בחסות חוק הרווחים הכלואים, מדובר בנזק שנתי של מיליארדי שקלים. כולן עברו בשם ה"משמעת הקואליציונית" ובשם הכוחנות הפוליטית על-ידי טייקוני הממשלה, בזמן שכל מצקצקי הלשון החברתיים בורחים מאחריות.

מתברר שהרבה יותר קל למכור לציבור ירידה מוצדקת בחשבון הסלולרי, מאשר להסביר לו את הנזק בדמי ניהול מנופחים או מיסוי חברות נדיב מדי.

צודק כחלון: התקשורת צריכה לבנות סיפורים. היא בנתה לו ועליו יופי של סיפור.

2. הרווחים הסמויים

"בלומברג" טען השבוע שבני שטיינמץ שווה כ-8 מיליארד דולר והפך לישראלי העשיר בעולם. יותר ממשפחת עופר, יותר ממשפחת ורטהיימר, יותר משרי אריסון. גם אם "בלומברג" מפספס מיליארד או שניים, מתברר ששטיינמץ צבר עושר עצום, בלתי נתפס.

איך הוא עשה את זה? קודם כול הוא עשה את זה הרחק מהעין הציבורית - העסקים שאינם ציבוריים הרי אינם שקופים וקשה להשיג עליהם מידע או שווי. אבל, באורח מפליא, דווקא האתר של קבוצת BSG בשליטתו של שטיינמץ מספק מידע לא רע על היקף עסקיו. אף ששמו של שטיינמץ לא מוזכר שם כבעל שליטה (הוא הרי מקפיד לתפוס מרחק מהאימפריה שלו - הוא בסך הכול יועץ, כך הוא לפחות טוען), רשימת העסקים די מדהימה: הוא בעל השליטה במכרה היהלומים הגדולים בסיירה ליאונה, מערב אפריקה, שאמור להיות מונפק בבורסת הונג-קונג לפי שווי מינימלי של 2 מיליארד דולר.

היה לו גרעין שליטה באחד ממכרות הברזל הכי גדולים בעולם שנמצא בגינאה, אותו מכרה שגרעין השליטה נמכר בו תמורת 2.5 מיליארד דולר לחברה ברזילאית וכרגע נתון תחת חקירה בחשד לשוחד. יש לו מכרות של ניקל מהגדולים בעולם שנמצאים במקדוניה, קוסובו, אלבניה וטורקיה. יש ברשותו גם החזקות מיעוט ב מכרה זהב, הגדול באירופה, שנמצא ברומניה.

ולקינוח, יש לו גם פעילות של חיפושי נפט וגז במערב אפריקה ורוסיה ואפילו פעילות של אנרגיה סולארית בדרום אפריקה. בשליטתו נמצאת עדיין חברת בייטמן ליטווין, המתמחה בפרויקטים בתחומי האנרגיה והכימיה. הקבוצה מגלגלת בסך הכול הכנסות שנתיות של כ-3.5 מיליארד דולר.

שטיינמץ מצטרף לעוד ישראלים שפעילים במדינות שהפרקטיקות העסקיות בהן שנויות במחלוקת, כמו לב לבייב - פעילות כריית יהלומים באנגולה, שהפכה למוקד הסכסוך מול ארקדי גאידמק - ודן גרטלר, בן למשפחת יהלומים, שפעיל מאוד ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ובבעלותו מכרות נחושת וקובלט מהגדולים בעולם.

שטיינמץ, לבייב וגרטלר בנו את עושרם אמנם מיכולות עסקיות משובחות במקומות שהשתיקה יפה להם, אבל גם מיכולת לא פחות משובחת לשלם מסים מופחתים. לרשויות המס יש יכולת מוגבלת מאוד להתחקות אחרי מבני המס המסועפים חובקי העולם של אנשים מהסוג שלהם, ותמיד יש להם האפשרות להתנייד ברגע המתאים לחו"ל כדי לקבוע שם את "מרכז חייהם" לצורכי מס.

את שיעורי המס הנמוכים של טבע, אינטל וכד' אפשר לשאוב מהדוחות הכספיים או מהדלפות של אנשי האוצר, אבל את שיעורי המס בשומות הפרטיות של שטיינמץ, לבייב ועוד קשה מאוד לדעת - פה ושם יש ידיעות על מחלוקת עם רשויות המס - אבל תמיד זה נגמר בקול ענות חלושה. היו בטוחים: שיעורי המס על הרווחים הסמויים עלובים בדיוק כמו על הרווחים הכלואים.

3. קובי מימון, אחד מידידיו של השר כחלון (ולפי השמועות מעסיקו הבא), הוא אחד מאותם עשירים מסתוריים ששולט על עסקי נדל"ן ואנרגיה באמצעות מבנה חברות מורכב ומסועף. גם הוא החליט לנדוד לחו"ל, כנראה משיקולי מס. בדרך כלל, אנשים מסוגו של מימון חולמים לגייס פוליטיקאים בדיוק בשביל לשמור על השיטה שמאפשרת להם לשלם כמה שפחות מס.

eli@globes.co.il